וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קראו את הפרק הראשון של "ארעיים וקבועים, מאת רוני פלומן

3.9.2007 / 13:38

האם הישראלים המהגרים נוסעים כדי לחזור? רוני פלומן חקרה את הגעגועים, ההתנתקות מהיהדות ואת גורלן של הנשים היורדות לארה"ב

מרבית הישראלים העוברים לארצות הברית אינם יוצאים את ישראל כדי להגר ממנה, אלא כדי לבצע משימה מוגבלת – ללמוד לתואר, לראות עולם, להתקדם בעבודה. כשהם יוצאים מישראל הם מניחים שישובו אליה. במובן הזה הם דומים לעובדים זרים בישראל, רק שמעמדם והיכולת שלהם לרכוש לעצמם מעמד חוקי גבוהה הרבה יותר.

הישראלים הן גם אחת מקבוצות המהגרים המצליחות ביותר בארה"ב, באמות מידה של השכלה, הכנסה, השתתפות בכוח העבודה ואחוזי התאזרחות. אלא שבניגוד לעמים אחרים המהגרים לארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות, מעמדן של הנשים הישראליות במשפחה נפגע בעקבות ההגירה ואינו משתפר עם הזמן: נשים רבות שעבדו בארץ אינן עובדות לאחר שהיגרו.

הספר "ארעיים וקבועים" עוסק בחיי הישראלים בארצות הברית, בגעגועים, בהתנתקות מהקהילה היהודית, בגורלן המפתיע של חלק ניכר מהנשים, בתחושת הארעיות המלווה כל מהגר. הספר מתעד את החיים בקהילה הישראלית באזור מפרץ סן-פרנסיסקו: אנשי היי-טק, אקדמאים ואלו שיצאו לחפש את מזלם במקום חדש. הוא מבוסס על נתונים וכן על שיחות עם מהגרים ישראלים.

גילה

בת 59, ילידת רומניה, נשואה ואם לשתי בנות, כ-25 שנה בארה"ב, סניגורית ציבורית.

גילה מתחילה את סיפורה בהגירת הוריה מרומניה לישראל בראשית שנות החמישים. כמו רבים מילידי שנות הארבעים שגדלו בארץ, גילה התביישה בהוריה – במבטאם, בזרותם, בעצם היותם עולים חדשים. משפחתה היגרה ארצה מחוסר ברירה, לא מציונות. הסתגלות הוריה לתרבות החדשה בישראל, לקשיי הפרנסה והשפה לא היתה קלה או פשוטה. מנקודת מבטה של גילה, אביה עשה מאמצים גדולים להשתלב בישראל. הוא הצליח ולמד לקבל את נקודת המבט הישראלית-ציונית שהיתה זרה לו. אולם צאצאיו בחרו לחיות במקומות אחרים, וגילה חוששת שבכך עשו לאל את מאמציו. היא היגרה לארה"ב, ואחיה חזר בתשובה וחי כיהודי חרדי. וכעת, לאחר שגילה היגרה לארה"ב ועשתה מאמצים דומים לשלו להסתגל, היא חוששת שגם בנותיה בוחרות בתרבויות שונות משלה ומותירות אותה לבדה, כפי שאביה נותר בישראל. לבת הבכורה גילה קוראת "הבת הישראלית שלי", ולשנייה – "הילדה האמריקנית שלי". הראשונה נישאה לישראלי וקבעה את מרכז חייה בארץ, והשנייה עומדת להינשא לאמריקני נוצרי ולהמשיך לחיות בארה"ב.

המרואיינים הצעירים יותר לספר זה ראו בסיפורי חיים כשל גילה עונש על ההגירה או הוכחה לכך שטמון בה כשל של אי קבלת הזהות האמריקנית, מצד אחד, וקושי להנחיל זהות יהודית-ישראלית, מצד אחר. אפשר לצקצק בלשון, אבל לחיים הרבה פנים, בייחוד למי שמצוי בקהילה קטנה באזור ליברלי ומרובה זהויות. לטעמי, לגישה השיפוטית-צדקנית הזאת אין מקום. הסיבה והמסובב במקרים הללו אינם ברורים או מובחנים. בכל זאת, בשיחות רבות שקיימתי דובר בחשש מכך שהילדים במשפחה יבחרו לחיות במקומות שונים ובזהויות שונות. החשש אינו רק שהילדים יבחרו בזהויות אתניות שונות משל הוריהם, אלא גם, ובעיקר, מפירוק המשפחה הגרעינית עצמה לאחר שהילדים עוזבים את הבית ומתפזרים בעולם. עבור גילה, כמו לאילן ולרבקה מורג (שסיפורם יובא בהמשך, בשער "מהגרים") זוהי המציאות כבר כמעט 15 שנה. בשיחתנו גילה מתפתלת הרבה סביב שאלת הזהות. בניגוד לעולים חדשים אחרים ששוחחתי אתם, אשר דבקו גם בזהותם האתנית שלפני העלייה, גילה, שגדלה בשנות החמישים בתל-אביב, רואה את עצמה כישראלית ותו לא. מבין המרואיינים לספר היתה היא עסוקה יותר מכולם בשאלת הציונות, בצורך למלא את ישראל בכוח אדם איכותי וברצון לחיות חיים ישראליים בלבד. לעתים היה לי נדמה שהנרטיב הציוני רודף אותה. במהלך השיחה שאלה שוב ושוב, האם ייתכן אדם ישראלי-אמריקני, ועסקה בהתמודדות עם זרותה שלה בעולמה היום ובשאלה האם היא עדיין חלק מישראל ומה משמעות השינויים הגדולים שעברו על ארצה מאז עזבה אותה. ואם אין דבר כזה ישראלי-אמריקני, שכן בנותיה אינן כאלה, שואלת גילה: איזו זהות אתנית תהיה לנכדיה וכיצד ייראו הקשרים המשפחתיים שלהם?

גילה נולדה ברומניה למשפחה יהודית מתבוללת, בסוף מלחמת העולם השנייה. "אבא שלי היה מתבולל, היה לנו עץ אשוח בחג המולד, הוא קיבל את התרבות הרומנית ורצה להיות כמו כולם". בסוף מלחמת העולם השנייה, כשירד מסך הברזל על מזרח-אירופה, נעשו חיי המשפחה ברומניה בלתי?נסבלים. כשהיתה בת שנתיים עלו הקומוניסטים לשלטון. סבתה של גילה נכלאה לזמן קצר, והמצוקה המשפחתית היתה עצומה. "לא היה לאן לברוח, והקומוניסטים כבר היו בתוך הבית שלנו. ההורים רצו לברוח לאמריקה, לקנדה, לברזיל, אבל לא היו אישורי יציאה". אמריקה היתה יעד ההגירה המועדף על אביה. אמה רצתה ללכת בעקבות משפחתה. הקושי העיקרי היה חוסר היכולת להוציא דרכון מהשלטונות, בייחוד לבעלי שם משפחה יהודי. ב-1948 החליט אביה לפעול בלי דרכון. התוכנית היתה לשלם למבריחים ולחצות את הגבול ברגל, באישון לילה, כשמשם יגיעו לארה"ב. "היו אנשים שתמורת כסף היו מבריחים את הגבול, אולי להונגריה, אני לא יודעת. את הילדים הרדימו [תוך שימוש בסמי הרדמה – ר"פ] כדי שיוכלו לעבור בשקט, בלי בכי".

שבוע לפני מועד הבריחה המתוכנן שכנעה אמה את אביה לא לחצות את הגבול. מקטעי שיחות ששמעה למדה גילה, ש"באותו המסלול בדיוק, ילד אחד שהרדימו לא התעורר אחרי החצייה ומת. אחר כך שמעתי שאמא שלי לא רצתה לעזוב את ההורים שלה, שהיא התעקשה לעזוב את רומניה בדרך חוקית, עם פספורט". התוכנית להגיע לארה"ב בוטלה, והמשפחה נותרה ברומניה. "אמא שלי פחדה להסתכן בבריחה לא חוקית וגם לא רצתה להיפרד מהמשפחה". ב-1951 הצליח אביה להוציא דרכון למשפחה, לאחר ששינה את שם המשפחה היהודי לאחר. מאותה סיבה שינו גם אחיו את שמות משפחתם, אולם לשמות אחרים מזה שבחר בו. גם בכך גילה רואה תהליך של פירוק והתפוררות, שכן גם שם המשפחה אינו מאחד יותר. עתה יכלו הוריה לעזוב את רומניה, אולם לא לארה"ב. הם הגיעו ארצה והתיישבו בצפת. ושוב התפוררות ופיזור: "בסופו של דבר, אחרי שכבר עלינו לארץ כדי שאמי תהיה עם משפחתה, כל האחים שלה עזבו את ישראל בהזדמנות הראשונה שהיתה להם – שניים לברזיל ואחד לקנדה, ואמי נותרה לבדה בישראל". האפשרות להגר לארה"ב לא נשכחה מאביה וגם לא הסיכוי שאולי שם היה טוב יותר. "אני זוכרת את אבי ז"ל אומר לאמי ז"ל: 'לו היית שומעת בקולי כשאמרתי לך לקום וללכת, כל החיים שלנו היו שונים'".

בסופו של דבר נקלטה גילה בתל-אביב. במקום מגוריהם היתה בעיקר אוכלוסייה מבוססת. "הייתי כמעט היחידה שהיא בת לעולים חדשים. לא הסתרתי את זה, אבל זה לא היה מקור לגאווה. לאבי היה מבטא שמאוד התביישתי בו. צחקתי ולעגתי כשבאה משפחה מרומניה. קינאתי במי שהוריו צברים". עם השנים הסתגל אביה לישראל, נעשה ציוני ונקשר יותר ליהדותו. גילה מעריכה את מאמציו להשתלב, להשלים עם גורלו. "הוא הפך להיות ציוני, למד עברית, למד לאהוב את ישראל. הוא התרגל כמו שאני למדתי לאהוב את אמריקה ואני יודעת שהיה לו קשה. זה צחוק הגורל שאני צחקתי על המבטא והזרות שלו בארץ, ואני אותו הדבר באמריקה – מדברת עם מבטא. בפרספקטיבה היסטורית זה הגורל של העם היהודי: הוא עשה מאמץ אדיר להשתלב בישראל מבחינה כלכלית, משפחתית, אישית. הוא בנה לעצמו מולדת, ואני, בדור שלאחריו, הרסתי את כל מה שהוא בנה. המאמץ שלו היה מיותר לגמרי אם אני באתי לאמריקה. היה עדיף שהיה מגיע לאמריקה ישר מרומניה גם לטובתו גם לטובתי כי אז הייתי אמריקנית ולא היו לי הקשיים שיש לי היום, כי אני לא יהודייה או רומנייה. אני רואה את עצמי כישראלית בלבד וזו הזהות החזקה שלי. מערכת החינוך בישראל בילדותי היתה כל כך חזקה. לא יכולתי להיות משהו אחר". ואולי הפרספקטיבה ההיסטורית היא אחרת: רבים מן היהודים שלא יכלו להתגורר עוד באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה העדיפו את אמריקה – אימפריה כלכלית וארץ הקולטת הגירה על פני ארץ ישראל והציונות, וגם בניהם מגיעים לאותה מסקנה. החינוך הציוני?לאומי שגילה קיבלה בנעוריה ניכר בכל מילה שלה, ולאורך כל השיחה אני רואה כמה קשה לה ליישב בין הדוקטרינות שגדלה עליהן ובין המעבר של משפחתה לארה"ב, עם השגשוג של משפחתה ועם המקום שבו היא חיה את חייה.

בסוף התיכון פגשה גילה את בעלה לעתיד, מאיר. הוא למד הנדסאות. "הוא בא ממשפחה פולנית, שמשחקים קלפים על המרפסת ביום שישי. לא רצו השכלה באוניברסיטה. אם העבודה טובה, זה מספיק בעיניהם". האתוס של משפחת בעלה היה מנוגד לאחת האמונות המרכזיות של אביה – אמונה דתית כמעט, שגילה קיבלה עליה באהבה: השכלה אקדמית. אביה האמין שגילה ואחיה צריכים להיות משכילים, להצטיין בלימודים. במהלך השיחה מצטטת גילה את אביה פעמים רבות וניכר בה שהיא תוצר של עולמו ותפיסותיו במידה רבה. "בעיני אבא שלי האדם צריך דוקטורט בחיים. אין אופציות אחרות. המשפחה של אבי היתה משפחה אינטלקטואלית. הם חשבו שהשכלה היא הדרך היחידה להסתדר בחיים. בעיניהם כסף בא וכסף הולך, אבל את הדוקטורט איש לא יכול לקחת ממך, ואז לא חשוב מהו המשטר ומה קורה בעולם. החינוך וההשכלה נותנים ביטחון". מיד עם סיום התיכון מילאה גילה אחר הצו המשפחתי. "בצבא שירתי קרוב לבית, ובערבים למדתי משפטים באוניברסיטה. אחרי הצבא נרשמתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה ואחר כך התחלתי תואר בעבודה סוציאלית". למאיר היתה בגרות אקסטרנית, עבודה טובה בצבא. הוא לא שקל ברצינות לימודים אקדמיים, ומשפחתו לא ייחסה לכך חשיבות. אביה של גילה ראה בכך טעם לפגם. "אבא שלי היה אומר לי, שאיך שאני אציע את המיטה ככה אני אישן ושזה איום ונורא להתחתן עם מישהו שהוא לא אקדמאי: לא תהיה לנו שפה משותפת או חברים משותפים, ואני אהיה יותר חכמה מבעלי".

גילה מצאה פתרון: "אמרתי למאיר שניסע לארה"ב והוא ילמד שם. הוא היה שותף טוב והסכים". התוכנית היתה שגילה תלמד לדוקטורט (במשפטים) ומאיר ילמד לתואר ראשון. "מגיל אפס רציתי ללמוד בארה"ב. ברומניה רצו ללמוד בברלין או בבריסל, כי צריך ללמוד בחו"ל. כבר בשישית הלכתי לשגרירות ארה"ב ברחוב הירקון כדי לברר איך מקבלים ויזה לארה"ב. אבי קיבל את הנסיעה שלי בשמחה, אבל אמא של מאיר היתה בהלם – הרי היתה לו עבודה טובה עם אוטו. היא לא הבינה למה הוא צריך לעזוב". גילה ומאיר, אז בני 24, הגיעו לברקלי. הם שהו שם חמש שנים. גילה סיימה את הדוקטורט וילדה את הבת הבכורה. "הילדה הישראלית נולדה בברקלי והילדה האמריקנית נולדה בארץ". מאיר נרשם לקולג' קהילתי ואחריו עבר לאוניברסיטה. הוא עשה תואר ראשון ושני בהנדסת מחשבים.

לאורך כל השהות הראשונה, עד 1975, השיבה ארצה בסוף הלימודים היתה עובדה מוגמרת.

ב-1975 מאיר קיבל מחברה ישראלית "הצעת עבודה שלא יכול היה לסרב לה", והמשפחה חזרה ארצה בחופזה. בישראל נולדה לגילה ולמאיר בת נוספת, האמריקנית.

ב-1980, חמש שנים לאחר השיבה ארצה, חברת טלקומוניקציה חדשה הוקמה בארץ ומאיר התבקש לנסוע לארה"ב לשנתיים כדי ללמוד את רזי הטכנולוגיה החדישה ולייבאה ארצה. "לא הרגשתי אשמה. היינו קבוצה של עשרים איש שבאו ללמוד. מאיר היה המנהל ועזרנו לישראל וזו עדיין ציונות". בשל המעבר לארה"ב גילה לא עבדה, אלא נשארה בבית עם הבנות. אחרי שנה נפל דבר: מאיר החליט לעזוב את עבודתו ולהקים חברת סטארט?אפ משל עצמו בארצות הברית. משמעות הדבר היתה אחת: נסיעה שהחלה ב"שליחות" של שנתיים הפכה לשהות בלא מועד סיום מוגדר. ואכן, גילה ומאיר מתגוררים בארה"ב עד עצם היום הזה.

...

גילה, שהעדיפה להיות בארץ, נותרה בבית החדש בלא עבודה, עם שתי ילדות קטנות. "זו היתה תקופה איומה, השנים הכי קשות בחיי". להפתעתה, היא התקשתה למצוא עבודה, למרות היוקרה הרבה הקשורה בדוקטורט שלה מברקלי. "הייתי מיואשת. לא מצאתי את עצמי מבחינה מקצועית. לא עבדתי ולא יכולתי למצוא את עצמי בלי עבודה. קיוויתי ללמד באוניברסיטה אחרת, אבל לא היו לי מספיק פרסומים אקדמיים, כי בארץ התרכזתי בעבודה מעשית. היה לי דוקטורט מברקלי וזו היתה סטירת לחי עצומה שלא נפתחו לי דלתות ולא הוציאו לי שטיח אדום. התחלתי להתעניין בייצוג משפטי חינם לאנשים משכבות החלשות, בסניגוריה ציבורית, אבל רייגן היה בשלטון. לא דיברו אז על שיקום, אלא על ענישה. המדיניות השתנתה. לא היו תקציבים. היה לי נורא קשה. נורא התגעגעתי לעבודה בארץ. לא הבנתי למה אנחנו נשארים פה. לגור פה היה נגד האמונה שלי. הרגשתי שלי ולילדות טוב יותר בארץ. לא הבנתי למה צריך את הקרבן הזה".

"אם כן, מדוע נשארתם?" אני שואלת. "הסיבה היתה שלמאיר יש פה משהו חשוב לעשות והוא לא רואה את עצמו חוזר לישראל. זאת הפעם הראשונה שהיה נתק בין מה שאני רציתי לעשות ובין מה שהוא רצה. לא רציתי לפרק את המשפחה. לא העזתי לחזור לבד. מנגד, כעסתי שאני פה וחשתי אכזבה גדולה. ההסכם שלו עם המעסיק בארץ וההסכם שלו אתי אמרו שהוא יהיה פה שנתיים. אבל עכשיו הוא רצה להקים סטארט-אפ, ללכת אחרי החלום האמריקני. הוא אמר שהשוק גדול, שהוא יכול למצות את עצמו, שישנן יותר הזדמנויות. הבנתי אותו, אבל לא הבנתי למה הוא אינו מבין אותי ולמה אני צריכה לשלם את המחיר, להתאים את החיים שלי לחלום שלו. בסופו של דבר השתכנעתי. לא רציתי לשלם מחיר של חיים עם בעל מתוסכל, אבל הוא היה מוכן לשלם את המחיר של לחיות עם אישה מתוסכלת". גילה אומרת, שלא יכלה לקבל החלטה אחרת. "בדיעבד אני יודעת שזו היתה החלטה נכונה מבחינת האישיות שלי. היום אני מסבירה לעצמי את ההחלטה בכך, שהורי לא עברו את הגבול ברומניה בגלל ההתעקשות של אמא שלי. אני זוכרת את ההאשמות של אבי וכשאני ומאיר דיברנו על השאלה אם להישאר כאן, השיחות שלהם הדהדו לי באוזניים. פחדתי שנחזור לישראל והוא יגיד לי: לו שמעת בקולי, החיים שלי היו אחרים'".

sheen-shitof

עם הנחה בלעדית

החברה הישראלית שהמציאה את מסירי השיער עושה זאת שוב

בשיתוף Epilady

מכאן החל תהליך ארוך של השלמה והסתגלות לשהות בארה"ב – תהליך שגילה מכנה "נורמליזציה". אחרי שנתיים קשות בלא עבודה מצאה גילה עבודה כסניגורית ציבורית. העבודה לא היתה משאת נפשה, אבל סיפקה פתרון לחוסר התעסוקה ולהיעדר הסיפוק. "אני כבר עשרים שנה באותה עבודה. כשלקחתי את זה חשבתי שיבוא משהו יותר טוב, אבל לאט לאט את מבינה שזהו זה. עדיין לא מבינים אותי בעבודה. יש לי שם של משונה כזאת, מחוספסת, אומרת מה שהיא חושבת, לא מבינה מה זה 'לא', אחת שמתמקחת, שום דבר לא סופי אצלה. אולי הם רואים את זה בצורה שלילית, אבל אני גאה בזה". גילה מדברת על תחושת זרות ועל חוסר יכולת לבטא את עצמה בביטחון באנגלית. אני שואלת אותה, אם ריבוי המהגרים והזרים בעמק הסיליקון והפתיחות הגדולה כלפיהם אינם מנחמים אותה. "הזרות של כולם אינה מנחמת אותי. בעבודה שלי ישנם כושים ולבנים, אין זרים. אני עובדת מדינה ואין זרים בשירות המדינה. ללקוחות לא מפריעה הזרות שלי. הם זקוקים לי, להטבות שאני מספקת להם. לא אכפת להם מה אני, רק מה אני אתן להם. כשעבדתי בארץ הרגשתי תרומה חברתית יותר גדולה, הבנתי יותר מאיפה אנשים באו. אבל גם פה, אחרי עשרים שנה, אני מבינה מאיפה אנשים באו, את התרבות שהצמיחה אותם. בכל אופן יש לי פערים בתרבות – אני לא קוראת קומיקס, לא רואה טלוויזיה וישנם הרבה סמלים ודמויות שאני לא מכירה. לא היו צריכים להיות לי פערים כאלה. הגעתי כשהייתי בת 24 ויכולתי להתערות. לבתי הצעירה, האמריקנית, ההסתגרות שלי מפני התרבות מפריעה".
...

עשר שנים אחרי שהגיעו לארה"ב בפעם השנייה היתה הדר, הבכורה, בת 18. היא הודיעה להוריה, שהחליטה לעלות ארצה ולהתגייס לצבא. גילה הופתעה הפתעה קשה, לא נעימה. בעבורה זו היתה הנקודה שבה נאלצה להשלים עם העובדה שהיא עומדת לחיות בארה"ב עוד שנים רבות. "הבכורה אמרה: 'תמיד אמרתם שאתם תחזרו. שיניתם את דעתכם, אבל אני לקחתי אתכם ברצינות'. היא קצת באה אלינו בטענות, אבל לא משהו קשה. זה היה הלם. אני חשבתי שהעונש שלי יהיה, שאנחנו נחזור ארצה והילדים לא ירצו לחזור אתנו". השימוש של גילה במונח "עונש" מרתק אותי, כאילו מגיע עונש על ההגירה, או שמא העבירה היא חוסר ההחלטה לגבי הזהות? בחוסר ההשלמה עם המקום החדש? "ובסוף במקום שהיא תרצה להישאר היא חוזרת ארצה לבדה. אף פעם לא חשבתי שזה יהיה המצב. נורא שמחתי בשבילה, אבל זה היה דבר שלא נשמע: שאני אהיה פה והיא שם, שהיא תהיה חיילת בודדה. היה לי קשה".

רק אז "הבנתי שישנן עובדות בשטח. אני יכולה לשנות את דעתי, אבל קיימת מציאות שלא יכולה להשתנות. הבנתי שהזמן עושה דברים ואי?אפשר ללכת אחורה. קודם לכן גרנו כאן ואמרתי עוד שנה, פחות שנה, לא ביג דיל. כשהיא החליטה לחזור, העובדה שאנחנו כאן היכתה בי. אבל אי?אפשר לחזור ארצה, כי הבת הצעירה פה, יש בעל שעובד וישנה משכנתה. הייתי בת 45 פלוס, ובישראל אני לא אמצא עבודה. הגיל עובד נגדך. מה שהיה אפשרי בגיל 30 שוב אינו כזה. עכשיו אני יודעת שלא נחזור ואז החלום משתנה: בהתחלה חולמים על חצי שנה פה וחצי שנה שם אחרי הפרישה ואחר כך חולמים על שלושה חודשים באביב. בכל פעם את עושה התאמה מחדש לחלום שלך".

"למרות הדיבורים שלי על בג"ץ בנוגע לאפליה נגד זקנים במקומות עבודה בישראל, דווקא חוסר האפשרות לחזור לארץ ולמצוא עבודה מאוד עזר לי. בגלל הגיל שלי כבר איני יכולה לתרום הרבה לישראל. כל זה עזר לי לעשות נורמליזציה, שהיא בדיוק התהליך שאבי ז"ל עבר בישראל. הבנתי שישראל אינה מחכה לי. אחרי מספר מסוים של שנים אני רואה שזה כמו מאזניים – הכף פה כבר יותר כבדה. כל החברים שלנו כאן כבר לעולם לא יחזרו. החריג הוא זוג החוזר בעקבות הילדים שחזרו ארצה ולבעל אין עבודה פה, ועם הכסף שיש להם הם יסתדרו טוב יותר בישראל. אבל אלה יוצאים מן הכלל. בגיל שלנו מי שגר פה נשאר לתמיד. בהתחלה היו לנו חברים שחזרו ארצה, אבל כל זה פסק: מי שחזר, חזר, ומי שלא – לא חזר. בקרב החבר'ה אנחנו לא מדברים יותר על שאלת החזרה. הבדיחה השגרתית שלנו עכשיו היא, אם ללכת לבית אבות כאן או בישראל".



"ארעיים וקבועים", מאת רוני פלומן. הוצאת "כרמל"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully