שש-עשרה שנות קריירה, שמונה קבוצות שונות, עשרות כיבושים ובישולים, ומאות רגעי-קסם ועדיין, הבעיטה המפורסמת ביותר של איל ברקוביץ' כלל לא הייתה שלו. אמנם היה לו חלק במהלך, אך צחוק הגורל, הוא לוהק לתפקיד הכדור. מדובר כמובן בפיצוץ המרשים שחטף בפניו - במהלך אימון ווסטהאם - מרגלו המונפת של חברו לקבוצה, השתיין החביב ג'ון הארטסון. התקרית האלימה הזו מעלה שאלה אחת עיקרית: איך למען השם נותרו שיניו של ברקוביץ' במקומן, אחרי הטיפול היסודי שקיבל ישר לתוך הלסת? לרופאי השיניים פתרונים.
יש לו קסם אישי, לברקוביץ'. צחוקו המתגלגל ומבטו השובבי הם תעתיק אנושי מדויק למדי לדמותו המצוירת של בארט סימפסון. כמו בארט, גם אייל מקלל, משתולל, מתבזה, חוטף, ולבסוף כאשר הוא מוחה דמעה אי אפשר שלא לאהוב אותו. למען הסר ספק; לא מן ההפקר זוכה ברקוביץ' לסימפטיה מקיר לקיר בקרב אוהדי הכדורגל בישראל. מכל הכדורגלנים כולם - ברקוביץ' הוא האחד שהכי אוהב לנצח. רק כך אפשר להסביר את אהבתו הנכזבת לנבחרת ישראל; רק כך אפשר להסביר את החשיבות הרבה עד כדי גיחוך, שייחד לאותו משחק ליגה זניח בין מכבי ת"א למכבי חיפה, בעונת הפרישה שלו. אכן, איל ברקוביץ' שווה סרט. השאלה היחידה שנותר לנו לפתור היא האם "פליימייקר" של דני ענבר, ששודר אמש בערוץ 10, הוא אכן סרט.
עוד בוואלה!
מי זה אלישע לוי לעזאזל, ואיך הוא קשור לקוסם?
כל מי שבין תחביביו נמנים ספורט וקולנוע, יכול רק לקנא בדני ענבר. זה כבר שנים לא מעטות שהוא ממתג את עצמו כביוגרף הרשמי של הספורט הישראלי, בעיקר בזכות הגשת תוכנית הראיונות "אחד על אחד", אליה הצטרפה לאחרונה תוכנית נוספת בהגשתו, "סיפורו של אלוף", המשודרת בערוץ 5+ גולד. מאות קלטות וידאו, תיקי-תחקיר ושאר גזירי-עיתונים ישנים, שהצטברו על שולחנו בשנים האחרונות, קנו לו בצדק את התואר "מנהל מחלקת דוקו" של ערוץ הספורט. כל עוד מדובר בתוכנית אולפן סטנדרטית, כזו שבה התמונה מנותבת בזמן אמת מן הקונטרול-רום, הכל טוב ויפה. הבעיה מתחילה כאשר יוצאים לצילומי חוץ. היכן עובר הגבול בין "כתבה" לבין "סרט"? האם כל כתבה שאורכה למעלה משלושים דקות ראויה לקבל את כותרת המשנה "סרטו של..."? נציין מיד; לא האורך הוא שקובע, אלא המהות.
אחד הקריטריונים העיקריים להבחנה בין כתבה לבין סרט, הוא הידע המוקדם של הצופה על גיבור העלילה או על הסיפור עצמו. במקרה של "פליימייקר", הצופה ההדיוט - שאינו מתמצה בין נפתוליו של הכדורגל הישראלי - לא אמור להתרגש מן העובדה שברקוביץ', פגוע מאי-זימונו לנבחרת, פילל להפסדה של ישראל מול שווייץ. לעומת זאת, אוהד הכדורגל המדופלם בזכות המטען הקודם שהוא מביא עימו יידע בוודאי להעריך את טיבה של הסצינה הזו. זוהי רק דוגמה אחת מיני עשרות, המצביעות על מסקנה בלתי נמנעת: יצירתו של דני ענבר, "פליימייקר", מיועדת אך ורק ליודעי-דבר, לאנשים שלהם אף אחד לא צריך להסביר מי זה קווין קיגאן. משום כך היא ראויה להיחשב ככתבה.
הרגעים החזקים באמת ב"פליימייקר" וישנם רבים כאלה הם רגעים של מציצנות, של המתקת-סוד, של חיטוט בתוך הפינות הכי מלוכלכות בכדורגל הישראלי, והם מיועדים לעיניהם של חובבי הכדורגל בלבד. כמובן שישנה גם הדוגמה ההפוכה; סרטם המכונן של דורון צברי ורינו צרור, "בית שאן סרט מלחמה", מתפלש אמנם בביצת הכדורגל ה"מקצועני" שלנו, אך ברור לחלוטין שזהו לא סרט על כדורגל. גם אדם שלא שמע מימיו על אלישע לוי, ושחושב שבלומפילד הוא שם של שכונה במזרח-לונדון, יכול למצוא את עצמו בקלות מרותק ל"בית-שאן".
את סרטיו של דני ענבר אין לי שום יכולת לשפוט, ולו רק מכיוון שמעולם לא ראיתי סרט שלו. דין "פליימייקר" כדין "השאראס של המדינה"; התחקיר, תקצוב ההפקה, הבחירות האמנותיות, ההשקעה, משמרות העריכה האינסופיות - בכל אלה אמנם יש בכדי להעיד על המקצוענות של ענבר כמספר סיפור, אך אין בהם בכדי להפוך את יצירתו לסרט.
ההבדל שהוצג לעיל, בין סרט לבין כתבה, אינו נשען על היררכיה של איכות. סרט איננו מדיום איכותי יותר מכתבה; היחס בין סרט רע לכתבה טובה אינו מקביל ליחס בין זנב לאריות לראש לשועלים, בהתאמה. למרבה האירוניה, נדמה שדני ענבר לא מפנים את העובדה הזו, שכן הוא מתעקש להדביק ליצירותיו תווית של סרט, ובכך למעשה יורה לעצמו ברגל. חבל, כי "פליימייקר", כתבתו של דני ענבר, היא אחת הכתבות המשובחות שראיתי לאחרונה.
"פליימייקר", ערוץ 10, אמש (יום א'), 21:00