מזל שאחר כך הפסיק להיות אכפת לי אם גברים מסתכלים עלי. כי עכשיו הם לא, אפילו לא במבט שני מהיר. אני יכולה לחלוף בהמון בלי לעורר ולו גל קטן של מיניות. כמו אישה בת שישים פלוס אולי, או כזאת שלובשת ב?ו?רקה. כמובן, אין שום סיבה לכך שמישהו יסתכל. אני כבר לא הריונית פורחת. אני גם לא מכוערת כמו אטרקציה קרקסית, שמנה להצחיק או יפה או מהממת בשום צורה ואופן. לא, הגובה שלי הוא מטר שישים וארבע, אני בת שלושים ואחת, שישים ושישה קילו, עם שיער בלונדיני צבוע (כולל שורשים עכבריים באורך חמישה סנטימטרים) ועיניים בצבע ג'ינס משופשף. הריסים שפעם צבעתי חיוורים כעת כמו ריסים של חזיר. אחרי שנים של בזבוז המשכורת על פ?נים ודלפקי קוסמטיקה, תקציב הטיפוח החודשי שלי - בעיקר מוצרים לשיער דליל ופדים לחזה - מגיע כעת למעט יותר ממחיר לק של "שאנל".
לא, אני לא מהנשים שהתכווצו בחזרה לממדי הטרום-תינוק שלהן, בשום צורה ואופן לא. השתניתי ללא תקנה. ואני מתלבשת בהתאם. היום: "נייקי אייר" בנות שלוש, מכנסי חאקי עם גומי של "מרקס אנד ספנסר" וחולצת טריקו כחולה שגולשת מהכתף וחושפת רצועות של חזיית הנקה אלסטית. הבגדים האחרים שלי, מחי?י שלפני התינוקת, כבר לא עולים עלי.
אז שום שריקות מגברים, ומה שהורס עוד יותר, שום מדידות תחרותיות מצד נשים אחרות. (מצחיק ל?מה מתגעגעים). רק המשוגעים מתוכניות השילוב בקהילה וקרציות הצדקה שמים לב אלי. מה שהפך את התקרית הבאה ליוצאת דופן עוד יותר.
יום רביעי שעבר, רחוב סלוסברי, קווינס פארק, 15:15. בחור נאה עם בלונד צרו?ב-גלישות גילגל על המדרכה אופני הרים צבועים ביד ומפוספסים בשלל צבעי הקשת. רגליים חומות יפות מדוושות במכנסוני רכיבה צהובים, שרירי, נמוך, ובנוי כמו פטיש. בדיוק הצצתי לפאב והעמדתי פנים שאני מחפשת מישהו כדי שבעל הבית יחשוב שאני לקוחה לפני שאתגנב לשירותים. השלפוחית שלי כבר לא מה שהיתה פעם. בדרכי החוצה נכנסתי בו ושיפשפתי את הברך בדוושה. התנצלתי. הוא התנצל. הוא הרים את עיניו בפתיינות, ואז הוריד אותן וחייך בביישנות. מזועזעת ממבוכה פניתי לדרכי בריצה קלה על פני האבות בקווינס פארק - מאובזרים במנשאי תינוקות ובנעלי התעמלות יקרות - סקרתי את חלון הראווה של משרד התיווך, את לוגמי הקפוצ'ינו על המדרכה של בית הקפה, ואת המישור הנמוך של ראשים נדחקים שיצרה חבורה של תלמידי בית ספר. אפילו אז הייתי מודעת לכך שהסומק החולף של תשומת הלב משנה את אופן הילוכי. עמוד השדרה שלי התארך כשל דוגמנית-על. ראשי הזדקר כך שהבטתי היישר לפני בגובה העיניים עם כל השאר, ולא על הנוף האפור של המדרכה. במבט לאחור, כמובן, זה הרע את המצב. רק כשחציתי את השדרה השלישית (זה לקח שש דקות בערך) הבנתי שארבעה דפים של נייר טואלט מעטרים את הסוליה של נעל ההתעמלות השמאלית שלי.
היום אני כבר לא סובלת מאשליות כאלה. נתפס לי זרד בגלגל הימני האחורי של עגלת התינוקות, והוא מתקתק כשעון עם כל סיבוב כשאני הולכת לאורך דרך ב?רו?נדסב?רי (בלי שיבחינו בי). יש רוח אבל חם בצורה יוצאת דופן, כמו המהירות האיטית ביותר של מייבש השיער שלא השתמשתי בו כבר חודשים. פריחה סמיכה כברוקולי על העצים. חרא, הנה אני שוב מתחילה, כבר חושבת על אוכל, והשעה רק שש. המולת אנשים נמלטים מהעבודה, קצרי רוח לחזור הביתה לפני שקרני השמש האחרונות יגלשו אל קרירות הערב של מאי. אני אוהבת את לונדון ככה. היא מזכירה לי את תקופת רווקותי. הריח המסעיר של האביב - סיגריות, בירה, פריחת הקמליות, זיהום בגובה נמוך - הוא ריח הליבידו המתעורר, ההבטחה לשמלות מזעריות, תחתונים רטובים וכפות רגליים חומות. זה אומר הכול כשאת רווקה. ומה זה אומר עכשיו? שמשייה על עגלת התינוקות של איווי. ש?ן. מזון מוצק.
"מותק, את בבית"! ג'ו מנסה לדבר במבטא אמריקני.
הוא פותח את הדלת כשאני מסובבת את המפתח, אז אני נופלת קדימה. הוא תופס אותי. ואו! אני חוטפת הבזק בשידור חוזר - יש לי המון כאלה בזמן האחרון, עדיין קצת מבוהלת מהרעיון שהחיים האלה הם שלי - ורואה את ג'ו בבירור, כאילו בפעם הראשונה. נראה לא רע, לא רע בכלל. איש גדול. מעל מטר שמונים, כתפיים כמתלה מעילים, חיוך רחב דיו לחשוף לרגע את סתימות הכספית בשיניו הטוחנות. עיניים בכחול אטלנטי, מנו?צות בריסים שחורים כדיו. הוא ללא ספק המושך יותר מבינינו עכשיו, ובהפרש גדול. מאזן הכוחות השתנה.
ג'ו מועד, כושל על לב?נת פלסטיק. בעוד שאני הייתי מקללת, הוא מצקצק בלשונו בחיבה. הוא אוהב את רודנותה של התינוקת שלנו, את הרמזים לקיומה בן השישה חודשים. אב מרוצה. מציאה טובה. ובכל זאת, רוב הנשים היו מתעמתות איתו, אני יודעת. אבל מי שלא יכול בשום פנים ואופן להסתכן בהפסד, לא משתתף במשחק, נכון?
"גמרתי מוקדם", הוא אומר.
"לשם שינוי". בדרך כלל ג'ו חוזר מאוחר. הוא מנהל את שעות העבודה שלו באופן לא יציב להרגיז. אני אף פעם לא יודעת איפה הוא מהיום למחר, וזה משאיר אותי באי-ודאות.
הוא מפשיל שרוולים וחושף זרועות רחבות ומנומשות. "חשבתי לבוא לראות מה אתן זוממות כשאני לא כאן."
"עכשיו אתה יודע. הילולת אורגיות סוערות, סופות של קוקאין..."
ג'ו מחייך בביישנות. "אה, יש לי משהו בשבילך. מתנה."
"אוי, נהדר. אין צורך ביום הולדת." המתנה האחרונה שלי כללה מטהר בקבוקים נייד ותצלום עכשווי שלי שאותו עיבד בפוטושופ - הסיר את השקיות מתחת לעיניים ואת הסנטרים שלאחר הלידה. (הוא לא הבין למה נעלבתי.)
ג'ו מציץ לתוך העגלה . "יש?נה, יופי." הוא מגלגל אותה אל פינה בחדר הכניסה ומסובב אותה עם הפנים לקיר. "איימי..."
ג'ו מושיט את ידו, מקפל לתוכה את כף ידי ונובר בה באצבעותיו. כשרק הכרנו אהבתי את ידיו הגדולות, כמו מישהו מהרשות לבטיחות בדרכים, את האופן שבו הן גרמו לשלי להיראות כידי בובה. לא החזקנו ידיים כבר המון זמן.
"אני רק רוצה שתדעי ש..."
אני מתכוננת. מה עשיתי עכשיו?
"...את אמא נהדרת. אולי אני לא אומר את זה מספיק."
אנחנו בוהים זה בזה, נבוכים במקצת. אנחנו לא מתנהגים ככה. אנחנו לא בקטע של רגשנות. החיים עם תינוקת דורשים מעשיו?ת, ארגון, האצלת סמכויות. הרומנטיקה דורשת יותר מדי זמן וגוררת אי-הבנות משונות.
"אבל חייב להיות עוד משהו ביחסים שלנו מלבד הורות." הוא משפיל מבט, נבוך במקצת מכנותו שלו. "אסור לנו לשכוח אותנו, ג'ו ואיימי הזוג. היה קשה. אבל זוג מאושר יוצר את ההורים הכי טובים."
אני מזהה את המשפט מתוך הפרק "ההלם שבחידוש" במדריך לתינוקות שבו עילעל בנמרצות. ג'ו שולף שקית מאחורי גבו. אז קניתי לך את זה. הקופסה ורודה כפטמה, ארוכה ושטוחה, והמילים "א?ייג?'נט פ?רובוקט?ר" משורבטות על פניה בכתב של בית בושת.
"ואו, תודה." אני משתחררת על תנאי מאחיזתו, פותחת את הקופסה ומקלפת את שכבות הנייר. ואו! קצף ורוד בהיר ותחרה שחורה. חזייה! אחרי כל חזיות ההנקה התעשייתיות אני המומה מדלות החומר של האריג הדק, מסירובו להיות פונקציונלי. "אוי, ג'ו, זה כל כך יפה."
"ברור שעדיין את לא יכולה ללבוש אותה, היא עם ברזלים, "הוא אומר בסמכותיות." משהו נחמד כשתגמרי להניק. התכוונתי לקנות לך רק את התחתונים אבל זה סט והגברת בחנות אמרה..."
"שש, אני מתרשמת." ג'ו מעולם לא קנה לי לבנים. אבל גם לא היה צורך בכך. לא משנה איזה תחתונים לבשתי, הם ירדו. אבל זה היה לפני שחיי נמדדו במיליליטרים.
"עשיתי שיעורי בית," הוא אומר בשקט ועיניו בורקות.
אני מנסה לא לחשוב על טבעם של שיעורי הבית. יש עוד! אני מפשפשת בנייר. תחתוני תחרה! כמה יפה!" כמה זר. (אני עדיין מרבה ללבוש את תחתוני ההיריון. הם נוחים מאוד.) אני מרימה את התחתונים. אלוהים אדירים! הטריז מחולק לשניים. חור תפור בסרט שאמור להסתיר את האחוריים שלי. "התחת שלי לא יעמוד בזה."
"אל תדברי שטויות, יש לך תחת נהדר. תלבשי אותם. קדימה. איווי ישנה." קו המ?תאר הגדול של ג'ו מטיל צללית אל מול מנורת הקיר. הוא נראה כמו שרטוט של שירותי גברים.
"אחר כך. אחרי ארוחת הערב."
"את תמיד אומרת את זה. בואי נתפוס את הרגע..."
אני מעלעלת בתירוצים. עייפה? רק שש וחצי. מחזור? חה! אני מיניקה. אין לי תירוצים. מלבד המובן מאליו, שאני לא יכולה לעשות את זה. אז אני סוחבת את הקופסה הוורודה היפה למעלה ומקלפת מעלי את מכנסי העירום הגדולים שלי (מאיפה השגתי אותם? ולמה?) ואת חזיית ההנקה מ"מרקס אנד ספנסר". אלוהים! המשולש הסבוך של שער הערווה שלי הוא כמו איור מתוך מהדורת שנות השבעים של "חדוות המין" לא קצצתי אותו מאז... טוב, אני לא זוכרת. אני חוטפת את הדבר הכי חד שאני מוצאת, זוג מספרי ציפורניים קהים, וגוזזת בקדחתנות את שטיח הערווה עד שהוא דומה למדשאה מכוסחת רע, ואז לובשת את התחתונים מהר, במעשיו?ת, כאילו הייתי בחדר הלבשה מלא בנות-עשרה גמישות שמשתחלות לתוך מידה שלושים וארבע.
אלוהים! החזייה מצליחה לפצות על אובדן הנפח בארכיטקטורה מתוחכמת, אבל התחתונים צובטים את פנקייק הבשר המשתפל מעל הצלקת הטרייה מהניתוח הקיסרי שלי' "החיוך העקום" כפי שג'ו קורא לו. )קו הביקיני שלי בבירור לא היה בראש סדר העדיפויות של המנתח שלי.) שערות ערווה מזדקרות מתוך התחרה. כשאני פותחת את רגלי יש רוח פרצים. וכשאני מסתובבת? אוי ואבוי. חור שחושף את החריץ בין האחוריים שלי, קשור בסרט. סרט! אלוהים. אני לא נראית סקסית. אני נראית מגוחכת. אני נראית כמו אשת מרצה.
"מה את עושה שם?"
אני לא יכולה לרדת ככה במדרגות,, בעכוז מידלדל, חשוף כל כך. ואם ג'ו ישווה אותי לאישה האחרת? (האישה האחרת שלו?) ואם כבר מדברים, למה הוא עושה את זה? זאת התנהגות סדיסטית משפילה.
"וווההה, וווההה, וווההה..."
עיתוי מושלם. ניצלתי! אני זורקת על עצמי את חלוק המגבת (המגבת סופגת חלב, חלוק המשי שלי נהרס) ויורדת בכבדות למטה. ג'ו מחזיק את איווי בזרועותיו וצועד על רצפת העץ החשופה בסלון, מזמזם את "הגלגלים של האוטובוס" מתחת לאף. המשיבון מהבהב. שתי הודעות. אני אסירת תודה על שיש לי מה לעשות ולוחצת על הכפתור.
"היייי! זאת סו. אני מארגנת מפגש קבוצתי ביום שני בעשר וחצי ב'טיז ט?יים' בסמטת ויל?זד?ן. כל הבנות יהיו שם. אה, אגב, לאוליוור יש שן חדשה! שיא המתיקות! ביי בינתיים!"
כל התפתחות אצל אוליוור היא "שיא המתיקות". גם סו היא שיא המתיקות. סו היא מה שנקרא "חברה מדהימה". אין דבר שהיא אוהבת יותר מלדון בסיפורי לידה. היא מתקשרת כל הזמן, מציעה מידע על חיסונים, משתתפת בצערי על הלילות הלבנים, מציעה לקחת את התינוקת לשעתיים, הצעה שלמיטב ידיעתי איש לא קיבל כי אף אחד לא רוצה להיכנס איתה לעסקאות חליפין. איכשהו לא רוצים להיות מחויבים לה.
ביפ ביפ ביפ.
"איימי, זאת אליס. מילאנו את חובתנו, אנחנו הולכות לרקוד. אני אאסוף אותך ביום שישי בשמונה. בגדים אופנתיים בבקשה! תתקשרי אם יש בעיה. להת'."
אליס! חברתי החדשה אליס. את ההיכרות בינינו ערכה סופי, חברה לעבודה ב"נ?סט יחסי ציבור" - שם עבדתי בחיי הקודמים, שלפני הלידה - כי אנחנו גרות קרוב ולשתינו יש תינוקות (אם כי של אליס מבוגר כמעט בשנה,, אז במונחים של תינוקות הוא מזן אחר). אני חושבת שסופי חשבה שאולי אני בודדה. כשיש תינוק זה כמו להשתייך למועדון יציאות שונה לגמרי, או להיות יהודייה. עושים לך היכרויות. אבל לא עם נשים שאת רוצה לצאת איתן.. עם רובן אין לך שום דבר במשותף מלבד תשישות, שדי מגבילה את השיחה. אבל עם אליס זה היה שונה. נפגשנו לפני כמה שבועות במרחצאות פ?ו?רצ?'סט?ר בב??ייזוו?ט?ר, בקצה הרדוד, עם התינוקות על הידיים כמו ב??רטי ב?אס?ט. היא אמרה שהיא תלבש ביקיני. הוא היה בצבע גלוס ורוד עם צדפים על הירכיים. בברכה מלאה אמהות בבגדי ים כחולים של "מרקס אנד ספנסר" בגזרה נמוכה, אליס התבלטה.
"איזה חוצפנית היא. כל כך יומרנית." ג'ו כועס כי הרסתי את האווירה בכך שהעדפתי ללחוץ על הכפתור של הטלפון, ולא על שלו. אבל מצד שני נדמה שאני כבר לא עושה את זה מזמן, עם או בלי לבנים יקרים.
"זה בסדר. היא פשוט טיפוס."
"אבל היא בקושי מכירה אותך! מה גורם לה לחשוב שתרצי לצאת לרקוד כשיש לך תינוקת בת חצי שנה ואת לא ישנה ומיניקה? כל הרעיון במפגש ביניכן היה שתלכו יחד לקבוצות משחק ודברים כאלה, לא -"
"למרבה הצער, אין לי שום דבר ללבוש. כל בגד נורמלי פחות או יותר קטן עלי בשלוש מידות."
"בדיוק," אומר ג'ו, וההקלה ניכרת עליו. "חוץ מזה, איווי קטנה מדי. אני באמת לא חושב שתיהני מזה."
אני נפגעת. ג'ו מתיימר לדעת ממה אני איהנה! כמו עם כל דבר כרגע, הדחף שלי הוא פשוט להתנגד לו. למשוך בכיוון הנגדי זו הדרך ליצור מרחב בחיינו החדשים והמכווצים.
"במחשבה שנייה," אני מכחכחת בגרוני, "אולי יציאה אחת תעשה לי טוב. לא יצאתי כבר חודשים. בטח יש לי משהו שלא יגרום להם לאסור עלי את הכניסה." פניו של ג'ו צונחים מאכזבה. "אתה תסתדר עם איווי, נכון?"
ג'ו נראה ספקני. זה בסדר גמור שאני חיה בעוצר משש בערב, בניגוד אליו, "תיכננתי..."
אני מרחיקה את השיער מהעיניים כדי לנעוץ בג'ו מבט של אל-תתחיל-אפילו. ידי מתרוממות, וחלוק המגבת נפתח וחושף פיסה מקציפה של תחרה ורודה. ג'ו מביט, המום. בשרי הארוז מחדש נראה לגמרי לא הולם שם, בחור הקריר, לכוד בקו האש של מה שלא נאמר. הוא מסב את מבטו ומתעלם ממנו.
"...התכוונו לצאת לארוחת ערב ביום שישי. זוכרת? ביקשת מאמא שלך לעשות בייביסיטינג"?
"כן. היא לא יכולה," אני משקרת.
בהמשך הערב, אחרי האמבטיה וההשכבה של איווי - להקשיב לה צועקת, לקום, ללטף את ראשה, לנסות להיזכר מה הטיפה אומנת-העל בטלוויזיה, לתת לה לצרוח ולהרגיש אשמה נורא - אני מתמוטטת על הספה. ג'ו מתיישב בכבדות לידי עם בירה ביד. יש שידור חוזר של "א?י-א?ר". אני עייפה כל כך שאני לא מצליחה לעקוב. אני פשוט צופה בפיות הזזים, כמו דיבוב גרוע. יד החזיר של ג'ו מזדחלת מתחת לחלוק שלי ומתיישבת על ברכי.
"מותק, את נראית כל כך סקסית בזה." הוא מחכך את ידו בין רגלי.
כלום. אני לא מרגישה כלום. זה כמו לנסות להדליק גפרור רטוב. אני מצטנפת, מועכת את ידו ומגבילה את תנועתו. "לא עכשיו, אני עייפה."
"אני מתאר לעצמי," הוא אומר וידו נסוגה במהירות אל חיקו הצפוי והקליל של השלט-רחוק. אני יושבת עם תחתונים מינימליים על הספה, אבל השינה היא זו שמפתה.
פרק ראשון מתוך עלייתה ונפילתה של היאמי-מאמי מאת פולי ויליאמס בהוצאת כנרת
פרק ראשון
9.10.2007 / 13:03