תערוכת היחיד של דפנה גזית (36) "מראה" בגלריה אלפרד מציגה דיוקנאות של גברים צעירים תושבי שכונת פלורנטין.
מראה
אנחנו מוקפים בדימויים המשקפים אותנו. הדימויים האלה יכולים להיות מקום העבודה, החברים שלנו או השכונה בה אנו חיים. מערכת השקיפויות הזו מגדירה אותנו בעיני הזולת ובעינינו. למעשה בכל אשר נתבונן אנו נשתקף.
נשיות וגבריות
לאורך תולדות האמנות האמן הגבר תיעד את האשה, האובייקט שאליו התאווה, בעזרת מכחולו, ובשלבים מאוחרים יותר בהיסטוריה, בעזרת מצלמתו. בהתייחסות למסורת זו וכאשה צלמת, בחרתי בחתך אוכלוסין הגברי. הבחירה הזו אינה הנושא של הסדרה, אבל המחשבה הזו הייתה ברקע בנייתה. בתקופה העכשווית המאפיינים הגבריים והנשיים מתחילים להיטשטש. כשאני מצלמת/ מסמנת חתך אוכלוסין גברי, אני והנשיות שלי משתקפות בהם.
פלורנטין
שכונה מוזנחת עם אוכלוסיה רב-גונית. אפילו כאן מחירי שכר הדירה עלו בהגזמה חסרת כל הגיון. העירייה מתעלמת מהטינופת והצחנה שיש בשכונה. שתן וצואת כלבים, ג'וקים, יתושים ופשע, הם חלק מהנוף השכונתי. יש שיאמרו שזה רומנטי ומעורר השראה, אך גם ל"אמנים" יש את הגבולות שלהם.
תל אביב
העירייה דואגת לפעילויות תרבותיות רבות ומגוונות, וזה מבורך, אבל מצד שני החיים בעיר הופכים בלתי נסבלים עד בלתי אפשריים. התנועה כאן עם רכב קשה מאוד, מעמד הביניים והמעמד הנמוך בסולם הסוציו-אקונומי נדחק לפריפריה של העיר ומחוצה לה. לצערי גם הים מזוהם באופן קבוע. מזל שיש את 106FM.
אמנות טובה
כשהמדיום קוהרנטי לקונספט, ולא רק כלי המשרת רעיון יצירת האמנות תהיה מדויקת יותר, ומעניינת יותר. כך גם המודעות בתהליך היצירה גובר והיצירה מקבלת רבדים שונים ועמוקים יותר.
אמנות גרועה
יש אמנות שאני מתחברת אליה יותר, וכזו שפחות. אני לא שופטת ערכית בין השתיים. ברגע שזה מוגדר כ"גרוע", אני לא מגדירה את זה כאמנות.
אמנים משפיעים
אמנים שמהם אני סופגת השראה הם דגנית ברסט, מיקי קרצמן, אוגוסט סנדר, ויליאם קליין, ותומס רוף.
תיק עתונות:
מצוקת הדירות התל אביבית שנטחנה עד דק בתקשורת ובשיחות בתי הקפה, הניעה לדרום תל-אביב כמות לא מבוטלת של אנשים שלא דמיינו מעולם שיגורו בצמידות לרחוב פלורנטין. דפנה גזית היא אחת מה"פליטים" שהיגרו לאיזור, ומאז שהגיעה היא מנסה לאבחן בעזרת המצלמה את טבעו המקום אליו נקלעה, לטוב ולרע.
בטקסט שמתלווה לתערוכה היא מפרטת את מפגעי השכונה, שלא נראים זרים גם לפלורנטינאי הוותיק: "לכל פעולה כאן יש עקבות. הרחוב, החנויות ובתי המגורים הם אחד. המזגנים מטפטפים מהבתים אל המדרכה בה הולכים אנשים, המדרכה מלאה בצואת כלבים ושתן, פחי האשפה פתוחים לרווחה....דיירי השכונה הקבועים מתייחסים לרחוב כאילו היה חלק מהבית שלהם. הרחוב מאפיין את האנשים והם אותו".
אפשר לשפוט את גזית כ"אירופו-צנטרית" המתאכזבת שתל-אביב היא לא אלטנוילנד, העיר המערבית והמטופחת שהרצל דמיין, אבל שם התערוכה, "מראה" מעיד כי היא מתבוננת במראות השכונה גם כייצוגים שלה עצמה: "יש לי ביקורת על השכונה", היא אומרת, "זה צורם לי במיוחד כי גם אני פה, לא שונה באופן מהותי מהנוף האנושי בשכונה, ואולי משדרת את אותו דבר. זה לא הוגן להתבונן בשכונה דרך הסטריאוטיפ שצמח, אבל יש פן בשכונה שעדיין קיים. אני זורקת את הסטריאוטיפ גם על עצמי באותה מידה, יכולתי לצלם את עצמי באותה מידה, לעשות היפוך תפקידים".
גזית עורכת השוואה בין פני השכונה לפני תושביה, ובין אורח החיים שלהם, לעקבות שהם משאירים בה. השכונה היא מעין מצע עליו משאירים התושבים סימנים, ובשל נטייתה של העירייה לא לתחזק את האיזור, סימני החיים, הפסולת והשאריות שלהם אינם נעלמים. הפלורנטינאים של גזית הם לא הברנז'אים לעתיד שהציעה הסדרה פלורנטין לפני עשור, אלא אורחים לרגע, שלא חסים עם השכונה ועל הדייר שיבוא אחריהם.
גזית לא מתעלמת מהמגוון של האנשים שעברו לשכונה, בינהם סטודנטים, אמנים ומעצבים, ומבין הדמויות שמייצגות את הסטריאוטיפ, מופיעים גם אמנים ובעל הבר המקומי "הודנא". העין של גזית הופכת אותם למקשה אחת. "זה פחות אמירה, ויותר נסיון לאבחן".
היא בחרה להציג בתערוכה גברים בלבד: "יותר קל לצלם נשים. חסרים לי בנוף פורטרטים גבריים, ואני מנסה להשלים לעצמי את החסר".
התערוכה מוצגת בגלריה אלפרד, שחלונה משקיף לרחוב פלורנטין. היא שותפה להקמה לפעילות של הגלריה והקבוצה, שנוצרה במדרשה. גזית למדה במדרשה במשך שנה, לאחר שסיימה לימודי צילום בהדסה.
את הצילום שלה היא מגדירה כ"צילום רחוב", ומבדילה אותו מצילום חטף (סנאפשוט): "בדרך כלל מקשרים בין המושגים האלה. השתמשתי ברחוב, אבל לא הפתעתי את הדמויות. אני לא מחכה לרגע המכריע. אני כצלמת אני לא מחפשת מצבים, אלא 'לוקחת' אותם".
התערוכה נסגרת ב-26 באוקטובר.