אמר לי פעם מישהו, כשהוא אוחז בידו ספר, "אתה רואה את הדבר הזה? אנשים חושבים שזה ספר, אבל הדבר הזה הוא יצור חי". אותו אחד דווקא גדל לסביבה אנאלפביתית, ועזב את בית ספר בגיל 12 לעבוד כסבל בשוק, אבל אני לא יודע אם אי פעם שמעתי הגדרה טובה יותר לספרות. לא כל ספר מממש את ההבטחה הגדולה הזו של הספרות. אבל פעם לכמה זמן מזדמן אליכם חפץ, עבה ושמנמן, או עדין ודק, עשוי דפי נייר מודבקים וכרוכים, והוא יענה בדיוק לאותה הגדרה אוקסימורונית: דבר חי.
"איזון מופלא" מאת לוסיה אצ'ווריה הוא כזה בדיוק. זהו מפגש עם אדם כותב שהוא סופר-אמת. אפשר לאהוב את אצ'ווריה או לסלוד ממנה, להסכים או להתנגד, רק עם העובדה שהיא סופרת לא ניתן להתווכח. היא פשוט מערבת אותך בסיפור חיים. ראוי לציון גם התרגום המעולה שמצליח אף לא לרגע להסיט את תשומת הלב אל פערי השפה ומשאיר את הקורא לכוד בתחום השליטה הבלעדי של הסופרת.
לכאורה עושה אצ'ווריה בחירה קלה בכתיבתה הפסוודו-יומנית-אוטוביוגרפית, א-לה ברידג'יט ג'ונס ודומיה. למעשה, אין בחירה מסוכנת יותר ובעלת פוטנציאל נפילה גבוה יותר לסופר מקצועי מלגולל את עלילת חייו כסיפור. לא סתם חיכה עמוס עוז לשנות השישים של חייו, כשמעל עשרים ספרים כבר ברשימותיו, בכדי להתמודד עם המסגרת הסיפורית הזו. אצ'ווריה נוקטת בטקטיקה זהירה של הרחקת האש מעצמה, באמצעות שיטה נבונה ומעניינת: היא מעניקה לדמות שם אחר ומוצא אחר, מעמידה על הדפים מעין אלטר-אגו שרק בעיקרי הדברים הוא שווה לה.
הגיבורה שלה, אווה אגויו, היא אישה כותבת (עם רב מכר אחד כבר באמתחתה) שמתארת את תקופת רווקותה ההוללת בעיקר שתייה וזיונים מנקודת המבט של "אחרי כל זה" עת היא נחנכת להורותה החדשה לבתה התינוקת ובו בזמן מתייתמת מאימה.
נדמה כי אצ'ווריה משתמשת באווה שלה בשביל לפזר הצהרות ודרשות על כל עניין ועניין אופנתיים לשיח האירופאי העכשווי: תלונות על אמריקניזציה, חוסר התרבות שנושא עימו המשק הגלובלי וכיוצא באלה. אבל מכל לכל - ישנם מקטעים כי נראה כי הגיבורה משמשת את הסופרת כפתחון פה לפרוק אגרסיות פרטיות על אי-אלה גברים שפגעו בה ועלבו בה בעבר. ברגעים אלה אכן נדמה כי אנו קוראים ספרות "נשית" מן הסוג הירוד, המתלונן וחסר ההשראה. אבל לזכותה של אצ'ווריה ייאמר כי ברגעים הנכונים היא יודעת לרסן את הפטפטת ולקבל את הדין והגזרה שהמשמעת הספרותית מחייבת.
מאזן כוחות
ועדיין כקורא-גבר, או בחור, ישנם כמה קטעים מקוממים במיוחד שנדמה כאילו אותה אווה אגויו מנסה לאחוז במקל משני קצותיו. מול האמירות הנחרצות על עמידה נשית אמיצה וברורה בעולם, מופיעים שוב ושוב סיפורים על גברים שלא מתייחסים יפה. המחברת מכנה גברים אלה "מתעללים" ואף מגדילה לעשות כאשר היא מגיעה לתובנה ש"המתעללים" הם תת זן של "גברים מכים".
ברור שדפוס של הישארות בזוגיות הרסנית הוא דפוס זוגי, ולא חד-צדדי המופעל בלעדית על ידי האישה ה"חלשה". אבל יש מידה של כפילות מוסר וצביעות מצד אישה לבחור להישאר בחברת בן זוג מזלזל ובה בעת לכנות זאת "abuse". בעולם בו הנורמה והחוק ערוכים להגן ואף לפצות אישה המעונינת להיפרד מבן זוג, שלא לדבר על בן זוג אלים, קשה לכבד את הבחירה להישאר שם ולהאשים. האישה המודרנית והפמיניסטית כבר איבדה את הזכות (או ויתרה על הזכות) לתבוע בעלות על התפיסה העצמית של חולשה ועל הרצון להיתפס כראוי להתחשבות מיוחדת בעטיה.
בסופו של דבר, המחברת אכן באה חשבון עם עצמה ומדברת על הגברים ה"רעים" כמראה להרסנות שבתוכה, שאותה היא זימנה שוב ושוב לחייה עד שהצליחה לוותר על הבבואה הלא-אהובה. מעל הכל "איזון מופלא" מתאר את תהליך התבגרותו המכאיבה של אדם - מציאת העיקר שבו והתנערות מהטפל, השלת הקליפות המופיעות בדמות ציפיות ההורים והמשפחה ממנו, ולבסוף, עקירתו של האני המדומה מתוך העצמי הלא-מנוחם והחשוף. ואכן, עמדתה הסופית של הדוברת הינה מפוכחת, עתירת ניסיון ומעוררת השראה באומץ לחיות, וגם לכתוב על זה.
"איזון מופלא" מאת לוסיה אצ'ווריה. תרגמה: יערית בן-יעקב. הוצאת עם עובד