עוד להיט

יש האומרים שקללה רובצת מעל כל הפקה של סרט על פי משחק מחשב. כשהבמאי הכי מפורסם בעסק הזה הוא אווה בול (Uwe Boll), שהביא לנו "להיטים" כמו 'לבד בחשיכה' ו'בלאדריין', לא קשה להאמין בזה. האמת היא, שקשה לי בכלל להיזכר בסרט טוב מהז'אנר הזה, חוץ מ-'Mortal Kombat' הטראשי-אך-מהנה מ-1995 ו'האויב שבפנים' (הראשון, כמובן) היותר חדש. יחד עם זאת, היו לי תקוות ל'היטמן', בייחוד בגלל הטריילר המסוגנן והשחקן הראשי. תגידו מה שתגידו, אבל טימותי אוליפנט יודע לשחק.

אם לא יצא לכם להכיר את סדרת המשחקים הותיקה –כבר שבע שנים היא איתנו - עליה מבוסס הסרט, ההפסד הוא בהחלט שלכם, אבל הפעם זה יכול דווקא להועיל. אולי אפילו עדיף לבוא אליו ככה, כיוון שסיפור הרקע של הסרט שונה מאוד ממה שלמדנו במשחק. החלק הבסיסי, עם זאת, זהה: ילד קטן וחמוד גודל על ידי סוכנות שגילחה לו את הראש, קעקעה ברקוד על העורף והפכה אותו למחסל מקצועי וחשאי מאוד. ברמה הכי פרגמטית, קעקוע במקום בולט כמו עורף וקרחת תמידית לא הכי מסתדרים עם הצורך בחשאיות, אבל אנחנו מדברים כאן על עולם הרבה יותר פשוט מזה בו אנו חיים.

בעולם של 'היטמן', למשל, אין שום בעיה עם זה שהסוכנות מקבלת הזמנת חיסול על נשיא רוסיה. האיש הקירח נטול השם (יש לו מספר, אם אתם חייבים לדעת. והמספר הזה הוא 47) נשלח לבצע את ההזמנה, אבל משהו משתבש. אחר כך גם מפלילים אותו, רודפים אחריו ומנסים לחסל אותו עם כל דבר, החל מחבריו לספסל הלימודים ועד למסוק קרב. אבל באמת שאין צורך להרחיב כאן על העלילה – היא שבלונית מאוד, ולא מה שיגרום לכם ליהנות או לא ליהנות מהסרט הזה. התפקיד הזה שמור לאקשן, ולשחקנים.

נתחיל דווקא מהמשחק, ובייחוד עם זה של אוליפנט. באמת כל הכבוד לו. מעבר לכך שהוא, כאמור, יודע לשחק, גם אפיון הדמות נהדר. אני לא יודע אם זה הישג שלו, או הוראה שקיבל מהבמאי, אבל האיש זז כמו דמות ממשחק מחשב. צורת ההליכה שלו מאוד ישרה ולא כל כך אנושית, כאילו הוא נשלט בידי ג'ויסטיק. גם ההתמודדות שלו עם רגשות, אליהם הוא לא רגיל, מאוד אמינה.

ההתמודדות הזו מתחילה בעקבות פגישתו של גיבורנו עם הפילגש השרמנטית והתמימה של ש, אשר נצמדת אליו ומסרבת לעזוב. דבר נוסף שהיא מסרבת לעשות זה לשחק בצורה אמינה או להישאר עם בגדיה, אבל אני מניח שזה לא היה בדרישות התפקיד. האמת היא שמשחק אמין לא נכלל גם בחוזים של מרבית השחקנים האחרים, ביניהם ניתן למצוא את דוגריי סקוט (יאן ב'עקרות בית נואשות') – סקוטי עם המבטא הכי צרפתי ששמעתי אי פעם, הנרי יאן קיוזק (דזמונד ב'אבודים') ורוברט קנפר (טי-בג ב'נמלטים'). אלה ממלאים את המסך רק בשביל להפריע ל-47 במסעו הבודד אל עבר האמת והצדק. או משהו.

זה מביא אותנו לנקודה השניה עליה סרט כזה אמור להסתמך – האקשן. יש כאן לא מעט ממנו, וחלקים נרחבים מצליחים לא לאכזב. אל תצפו לראות כאן הרבה דם ואיברים שעפים בניגוד לכל חוקי הפיזיקה – הדגש הוא על סגנון. קרב אחד, שזכור במיוחד לטובה, מתרחש בין 47 לבין ארבעה מחסלים של הסוכנות בקרון רכבת תחתית.

הבעיה היחידה עם האקשן בסרט היא הקצב שלו. האקספוזיציה של הסרט זורקת אותך לאוויר, אבל כשמגיע הזמן ליפול – בסוף המערכה השניה – אף אחד לא נמצא שם בשביל להחזיק אותך עם עוד קצת אקשן. במקום זה, אנחנו מקבלים מלודרמה וסצינות משעממות שמלאות בקלישאות מהסוג הלא-מעניין.

כדובר רוסית, נמאס לי באופן אישי שסרטים בעלי תקציב גבוה יותר ממשכורת מינימום במשק לא עושים עבודת הכנה על שפות ותרבויות זרות. מתי כבר יבינו בהוליווד שהרוסים לא אומרים "חבר" כל הזמן, ומתי ישכרו מישהו דובר רוסית שיעשה הגהה לדברים הכתובים ויהפוך את השמות להגיוניים? במקרה של 'היטמן' זה חמור עוד יותר – אחת השחקניות הראשיות בסרט דוברת רוסית ברמת שפת אם, ועדיין נעשו בו טעויות על ימין ועל שמאל.

עדיין 'היטמן' מהנה יותר מכל הסרטים האחרים בתת-הז'אנר המקולל הזה של משחקי מחשב שעוברים עיבוד קולנועי. אני מניח שחייבים לבוא אליו עם ידע כלשהו במשחקי מחשב בשביל להעריך עד כמה נאמן העיבוד הזה למדיום המקורי ממנו הגיע, אבל בסך הכל מדובר בטראש קליל ומהנה שיכול להעביר לכם שעה וחצי בלי יותר מדי חריקת שיניים, ועם כמה סצינות ממש מרשימות.