וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לא! רלוונטי

דנה קסלר

24.12.2007 / 11:25

ניצול שואה גוזר נערות פין-אפ בסרט התיעודי "נו!ארט מן", על מקים תנועת הלא!, בוריס לוריא. דנה קסלר לא שוכחת

כבר שישים שנה שבוריס לוריא מבטא באמנות שלו אמיתות קשות לעיכול, ובתור ניצול שואה שהיגר לאמריקה בגיל צעיר, הוא ראה את הזוועות משני צדי המתרס: גם באירופה בתקופת הנאצים, וגם באמריקה ה"חופשיה", שבה האדם, כמו גם האמנות, משועבדים אך ורק לדולר.

היום (ב') יוקרן סרטו של עמיקם גודלמן על בוריס לוריא, “NO!art Man”, באוזן השלישית בירושלים. ביום רביעי (26 בדצמבר) ושבת (29 בדצמבר) תוכלו לראותו באוזן השלישית בתל אביב. הסרט מוקרן באולמות ההקרנה של האוזן כבר מתחילת החודש, אבל מעט מדי אנשים ראו אותו, כי מעט מדי אנשים שמעו עליו. אז אוקיי, סרט תיעודי של במאי ישראלי צעיר ולא מוכר על אמן ניו יורקי יהודי זקן ולא מוכר לא ממש מושך את ההמונים, אבל זה רק בגלל שהם לא יודעים מה הם מפסידים.

סרטו של גודלמן, המתאפיין בצילום יפהפה ובחוסר סינק מכוון בין התמונה לדיבור, מכיל ראיונות עם לוריא עצמו, כמו גם עם שורה של אוצרים, גלריסטים, מעריצים ואחרים, באמצעותם נחשפים האמן, תנועת אמנות הלא! שהוא הקים, ועבודותיהם.

לא מעט אמנים נשכחו מההיסטוריה – חלקם טובים, מעניינים ואפילו חשובים. אפשר להגיד שבוריס לוריא הוא אחד מהם. מה שבטוח זה שעבודתו היא נדבך חשוב בזכרון השואה, דווקא בגלל הקונטרוברסיאליות שלה ואי הנוחות שהיא גרמה במשך השנים למבקרי אמנות, לאוצרים וכמובן לניצולי שואה אחרים.

מתפשטת בתאי הגזים

בוריס לוריא נולד בלנינגרד ב-1924 וגדל בריגה, לטביה. הוא ואביו שרדו ‏יחדיו ארבע שנים במחנות הריכוז, ובשנת 1946 – אחרי שאימו, סבתו ואחותו נספו בשואה - היגרו לניו יורק, שם חי לוריא עד היום. ב-1960, אחרי שהתפכח והתאכזב קשות מסצינת האמנות הניו יורקית, הקים לוריא ביחד עם סם גודמן וסטנלי פישר את תנועת אמנות הלא! (NO!art). התנועה יצאה נגד כל מה שהיה אופנתי באמנות באותה תקופה, בעיקר נגד המופשט האקספרסיוניסטי והפופ ארט. אם הפופ ארט לקח ארטיפקטים מהתרבות הפופולרית והאדיר אותם, אמנות הלא! עשתה מהלך הפוך: היא לקחה ארטיפקטים מהתרבות הפופולרית, כמו למשל תמונות של נערות פין-אפ, ובעזרת קולאז'ים ושילובים מזעזעים הביעה את ההפך הגמור מהאדרה.

בניגוד לפופ ארט שחגג את הקפיטליזם, אמנות הלא! יצאה נגד הרעיון של אמנות כמוצר צריכה. אחד הדברים השנואים ביותר על אמני אמנות הלא! – והיו לא מעט כאלה – הם נובו-רישים ליברלים בעלי טעם יוקרתי, שחיפשו ציורי מופשט אקספרסיוניסטי בצבעים שיתאימו לספה בסלון. אם הפופ ארט דחף את עולם האמנות לתוך המשחק הקפיטליסטי במובן הכי בוטה של המילה, הרי שאמנות הלא! עמדה בשוליים והתריעה על הסכנות האורבות. לוריא וחבריו הוציאו את עצמם מחוץ למשחק ויצרו מרחב אמנותי בו יוכלו לבטא באמת – ללא שיקולי שוק – את אשר על לבם. בגלריה קואופרטיבית ברחוב מארץ' התריסה הקבוצה כנגד הציבור האמריקאי בתמונות ‏קשות של אלימות, מלחמה ופורנוגרפיה.

במסגרת התנועה הזו, שפעלה בלוואר איסט-סייד של מנהטן, יצרה הקבוצה אמנות מתריסה ופרובוקטיבית, ששמה לה למטרה להתייחס לאמיתות מטרידות כמו גזענות, אימפריאליזם, קולוניאליזם, סקסיזם ושחיתות. התוצאה הויזואלית הייתה, פעמים רבות, שנויה במחלוקת. גם אם היום קולאז'ים העוסקים בשואה ופורנוגרפיה כבר לא מזעזעים אף אחד, בזמנו נגעו עבודותיו של לוריא בטאבואים קשים. היסטורית נחשב לוריא לאחד האמנים הראשונים שהתייחסו בעבודתם באופן מפורש לנושא השואה. עבודתו המפורסמת ביותר נקראת "Railroad Collage" – קולאז' המערבב צילום של נערת פין-אפ מתפשטת במחיצת גופות של קורבנות תאי גזים, מוטלות על קרון רכבת.

אתם חרא!

הדבר הבולט ביותר בתנועת אמנות הלא! היא המחויבות האידיאולוגית החזקה שלה. זעקת ה"לא!" העיקשת של לוריא וחבריו מעולם לא הייתה קריאת תיגר אסתטית ריקה מתוכן, אלא סירוב אמיתי לקבל את עוולות החברה. בעמוד הראשון של אתר הבית של הנו! ארט כתוב: "אמנות הלא! מאכלסת את הצומת האסטרטגית שבה יצירה אמנותית פוגשת פעילות סוציו-תרבותית. אמנות הלא! עוסקת בעיקר באלימות פוסט-מהפכנית, האנטישמיות החדשה, שחרור האישה, וסאדומזוכיזם פוסט-מהפכני. אמנות הלא! היא תוצר של צבאות, מחנות ריכוז ואמני "לומפנפרולטריון" (פרולטריון הסחבות). המטרות המסומנות שלה הן האינטליגנציה הצבועה, מניפולציית התרבות הקפיטליסטית, צרכנות ומולכים אחרים. אמנות הלא! מכוונת ביטוי עצמי מוחלט וחסר בושה בתחום האמנות למעורבות חברתית".

לוריא מספר בסרט על האופטימיות של תחילת שנות השישים, בתקופת הגלריה ברחוב מארץ', בחסותה הפכו אמני הנו! ארט ל"קבוצת מארץ'". זו הייתה תקופת הביט והשמאל החדש, והוא וחבריו היו צעירים והאמינו בשינוי חברתי. אך מהר מאוד דעכה האופטימיות ובמקומה הגיע כעס גדול. הממסד האמנותי התעלם מהם, לוריא מעולם לא הצליח להתאקלם בניו יורק, ועד היום הוא רואה את עצמו כמי שחי מחוץ לחברה. לוריא, שחי כל חייו במחתרת, היה פאנק הרבה לפני שידעו מה זה פאנק – את זה אפשר לראות בטקטיקות הזעזוע שהוא נקט בהן בעבודותיו ובדרך הפשוטה והישירה בה הפנה אצבע מאשימה כלפי הממסד והחברה וצעק, מבלי להתבייש: "אתם חרא!".

אחרי משהו כמו ארבעים שנה בהם נרקבו עבודותיו במרתפים, החל בשנים האחרונות להתגלות בהם עניין מחודש. בעיקר בגרמניה, אך לא רק. היום ניתן למצוא עבודות שלו בכמה מוזיאונים בעולם, התנועה זכתה לרטרוספקטיבה באוניברסיטאות של שיקגו ונברסקה ובמוזיאון הוויטני בניו יורק, ולפני כמה שנים אורגנה ללוריא תערוכת יחיד במוזיאון של מחנה ההשמדה בוכנוואלד, הסמוך למחנה העבודה בו העביר את שנות נעוריו.

"למחנות ריכוז יש חוקים, לדיקטטורים יש חוקים, אפילו לעולם האמנות יש חוקים. לוריא שרד את כולם: האמנות שלו היא תיאור ישיר של מה שהוא ראה מסביבו. והוא ראה הרבה", כך כתבה מבקרת האמנות שרה שמרלר על בוריס לוריא. "אומרים שכל האמנות האמריקאית המודנית עוסקת בחרדה, החרדה הנלווית ל'חופש'. מה שמייחד את האמנות של לוריא זה שהוא מכיר גם את החופש וגם את המאסר, ולכן לא פלא שהעבודה שלו שונה מזו של בני דורו שגדלו באמריקה. מרבית האמנים האמריקאים בשנות הארבעים הגיעו מבתי ספר לאמנות. לוריא הגיע מבוכנוואלד".


“NO!art Man”. במאי: עמיקם גולדמן. ישראל 2003 דוקומנטרי, 82 דק'.
האוזן השלישית בירושלים: יום שני 24.12
האוזן השלישית בת"א: יום רביעי 26.12, שבת 29.12
ההקרנות בשעה 21:00

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully