זבל לבן

לפני הכל - ברכות לערוץ 10, שהצליח איפה שרבים וטובים נכשלו, ויצר את "הדוגמניות 3", טראש במיטבו. כן, אחרי שנים של ציפייה, גם אצלנו מישהו הואיל בטובו לעלות על הנוסחה, והרים תוכנית ריאליטי שזוקפת את ראשה – ובמקרה הספציפי הזה גם שאר איברים – בגאווה. סוף סוף טובי המוחות התאחדו בשביל להבין שבדיוק כמו סיטקומים או סדרות נעורים, גם טראש הוא ז'אנר. ושאם עושים אותו, אז שיהיה כמו שצריך – לא מתנצל, לא מתבייש בעצמו, לא פוליטי ומדכא, ובקיצור – זבל מהנה.

הבעיה, כמובן, הייתה הנטייה הישראלית להפוך תוכניות ריאליטי למעין ביצות צער טובעניות של דרמה ורגש. במקום לצחוק על המתמודדים הדפ"רים, הצופים מצאו את עצמם מזילים דמעה נוכח ילדותם העשוקה של הנערה משכונת המצוקה או החייל הבודד. הטריק הזה אולי עובד בריאליטי הכוכב נולדי לסוגיו, אבל לא בתוכניות שמטרתן היא לספק כיף טהור. אמש זה הצליח, אולי לראשונה בישראל – תוכנית שלמה של הנאה מלאת אשם, ואפילו בלי להתעסק בשאלות מדכדכות של אפליה מתקנת.

וכך, במקום שנצטרך להידרש לסוגיות שהעיקו בעונות עברו של "הדוגמניות" (החיפאית שמפחדת מערבים נגד הערביה נגד האתיופית), השכילו המלהקים לבחור 18 בנות שלגמרי מרימות את האווירה: גם יפות (מאוד), גם חמודות (במיוחד ריטה) וגם חסרות מודעות לחלוטין. נגיד קטיה, שניסתה לחשב מתי לעזאזל קמה מדינת היהודים, או הבחורה התימניה, שהספיקה לעוף מהתוכנית כבר אתמול אז אין טעם לזכור את שמה, אבל לנצח חשוב לזכור אותה אומרת שהתימניות מכוערות, מה לעשות, ושאז מה אם יגאל עמיר היה תימני, זה לא אומר כלום. כן, אה. וכל זה עוד לפני שמדברים על צליל סלע והוריה הדוקטורנטים, שבאה לתוכנית "להיות דוגמנית ולא להיות זונה", והייתי שמחה להגיד שהיא יצאה הכי סמרטוט מכולן (אם את לא מוכנה להתפשט בשביל התהילה, אם יש לך קווים אדומים כאלה ברורים, אל תחצי אותם – זה הקטע עם קווים אדומים), אבל אחרי ששמעתי אותה מלכלכת ככה על הבנות האחרות אני קצת חוששת ממנה, אז אני לא אגיד כלום.

גם בכל מה שקשור לצוות התוכנית הלך להם טוב הפעם. לא שההשפלות שספי שקד נאלץ לספוג ממיקי בוגנים בעונה הקודמת היו משהו פחות מקאלט, אבל בסיבוב הזה הם הצחיקו עד דמעות כבר בשלב הצגת השופטים. שקד שמתבכיין על בוגנים שצועק עליו בהומואית מרוקאית; אלימור זילברמן שמצהירה שהיא מתכוונת להיות רעה, כי כשהיא מחייכת רואים לה את הקמטים, והרכש החדש – סטלה עמר, שבאמת שצריך לראות אותה מסבירה איך היא גם מוזה, גם אישיות וגם דוגמנית, כי זה לא משהו שאפשר להעביר במילים. והכי חשוב, נמרוד פלד, במאי תצוגות אופנה מפורסם (מסתבר) והקואצ'ר של הדוגמניות בעונה הזאת, שהצליח לגרום לי, באופן אישי, לרצות להתחתן איתו עוד לפני סוף הפרק הראשון, ואם לא, אז לפחות שנהיה חברים ממש ממש טובים, והוא יבוא איתי לקנות בגדים.

אז ברור שיש קצת בעיות – הראשונה שבהן היא גלית גוטמן, אמנם מספיק יפה בשביל לשתוק, אבל בכל זאת היה ראוי שתדבר קצת יותר. ב"אמריקה'ז נקסט טופ מודל", ממנה מועתק הקונספט, טיירה בנקס מורמת מעם, וחבל שלא עושים את אותו הדבר גם בישראל. גוטמן היא אייקון אופנה לוהט דיו בשביל שהבנות לא ירגישו שהן מתחרות על התואר "הדוגמנית הבאה של ישראל", אלא על התואר "הגלית גוטמן הבאה של ישראל" (ממילא אף אחד מהדברים האלו לא יקרה). אולי עדיין מוקדם לקבוע, אבל בפרק הראשון גוטמן לא בלטה במיוחד. אפשר רק לקוות שעם הזמן היא תצליח להפוך להיות בעלת הבית של התוכנית, כי אחרי הכל – זאת התוכנית שלה. עוד כשל, חמור לא פחות, הוא ששוב ערוץ 10 המגלומני חוטא בתוכנית שאורכה כאורך הגלות. כן, ברור, זרקתם על ההפקה הזאת ים כסף, לא בא לכם לחתוך הכל בעריכה, אבל שעה וחצי (כמעט) זה אורך של סרט מלא, לא של תוכנית שבועית. זה ש"הישרדות" שוברת שיאי רייטינג, לא אומר שאפשר מעכשיו למשוך כל תוכנית כמו מסטיק ולמלא לוחות שידורים.

אבל למרות בעיית האורך, אין ספק שהתוכנית הצליחה לשמח נורא, עם 18 מתמודדות ראויות (אם כי בינינו, להעיף 6 מהן הביתה על התוכנית הראשונה זאת התאכזרות לשמה – בשביל מה העברתם אותן את כל זה מלכתחילה?). ועוד יותר חשוב, התוכנית הצליחה (וזאת פעם שנייה שערוץ 10 עושה את זה בזמן ממש קצר, הידד) לעשות אמריקה – מהריהוט בווילה ועד לעירום האמנותי-עלק שהמתמודדות ההלומות נאלצו לעטות על עצמן כבר בתוכנית הראשונה, המסכנות – הכל מריח חו"ל. הכל נוצץ, הכל יקר, הכל יושב בול. אם להשתמש במילותיו של מיקי בוגנים, כנראה הגבר (אה) הכי אנדרדוג אי-פעם שהצליח למתג את עצמו ככזה אליל טלוויזיוני – "הדוגמניות 3" עוברת את מבחן הגויאבה. לחלוטין.