נושאים חמים

האמן 17: תמיר שר

הוא אף פעם לא קנה מצלמה חדשה, כשהוא רוצה לצלם הר הוא מצלם את חירייה, ויש לו עוד כמה חדשות טובות בשבילכם

תערוכת היחיד החדשה של הצלם תמיר שר "Good News" מוצגת בגלריה לצילום d&a.

חדשות טובות

לתערוכת היחיד שלי בניו יורק קראתי After mars, בין היתר משום שבאופן כרונולוגי היא הוצגה לאחר תערוכת היחיד שלי "גלויות ממאדים" - Post cards from mars - וגם בגלל הלך הרוח האפוקליפטי שמשתקף בשם ותואם את רוח העבודות. בתערוכה הנוכחית news good מתייחס לכך שאלו עבודות חדשות מהתקופה האחרונה, וה- good הוא בגלל התכנים האופטימיים שעולים מסדרת העבודות.

הצירוף good newsמעורר ציפיה עם סוג של הנאה (כמובן שבניגוד ל-bad news ).

אמנים ועבודות משפיעות

יש אין סוף. הנה מבחר קטן.

צלמים יפנים:
-Yasumasa Morimura על ההומור והציבעוניות, Hiroshi Sugimoto על הטוטאליות,
הצלם Boris Mikhailov - כל האמצעים כשירים! וההומניזם המוטל בספק.

מהספרות: דון דלילו על זוית הראיה הרחבה הריבודיות ועל האמביציה האפית, ניקיטה מיכאלוב בסרטו הדוקומנטרי אנה מתמצת את הכל: הפריזמה המשקיפה על התקופה, אידיאולוגיה, תרבות דרך האינטימי והסמוך ביותר - ביתו הקטנה אנה, וטרקובסקי - עגום, מלנכולי, אך מלא תיקווה .

בימים אלה אני קורא את הספר "הכד מטנסי" - אוסף מאמרים של מאיר אגסי. אני חושב שזו מופת של כתיבה על אמנות.

הצופה האידיאלי

במובן הילדותי - כל מי שאוהב את העבודות שלי. בדעה שקולה יותר הצופה האידאלי הוא סקרן, פתוח, נכון להפתעות ובעיקר עוין את המובן מאליו. ההיררכיה בין צופה נאיבי לצופה מיומן ומשכיל אינה נחשבת בעיני.

.

אומנות טובה

-אומנות טובה היא אומנות טובה.

-אומנות שיוצרת תהודה פנימית בצופה בלי קשר לאופן בו היא מוגשת.

-מפגש עם משהו שהוא בהיר, מוכר ומובן לך לחלוטין, למרות שאינו ניראה ככזה במפגש הראשון.

-אנרגיה.

-אומנות שמכילה בתוכה את רוח הזמן ומשמרת את ההיסטוריה של המדיום.

- עבודה שמלווה את זיכרונך זמן רב.

אומנות רעה

עסוקה בעצמה, ילדותית, אוטיסטית, לא מייצרת עולם.

מצבו של הצלם היום

צילום הוא התחביב הכי גדול בעולם, ונוספו המון קטגוריות לצילום. אני שמח על הקטגוריות האינסופיות שקיימות היום. להיות צלם בעידן של שטף הדימויים זה תפקיד כל-כך קשה. לבחור, להצליח להגיד משהו באמצעות הצילום, לייצר מחדש דימויים, להגדיר מקומות בצורה חדשה - מעטים עושים את זה טוב.

שטף הדימויים באינטרנט

אני לא מסוגל להתמודד איתו. החובבנות נתנה פתח לכל-כך הרבה דברים. דווקא בגלל שאני מרצה המון, אני רואה שזה בלתי אפשרי. אני לא משתמש באתרי שיתוף תמונות, אבל אני בהחלט פעיל ברשת בדרכים אחרות - פתחתי אתר ופוטובלוג, אני מסתכל באמנים וגלריות דרך האינטרנט, והרבה דברים קורים לי היום באמצעותו. אני מתכתב עם גלריה בניו-יורק ותוך שעה לכל היותר מקבל תשובה.

תיק עיתונות:

העבודות ב"good news" של תמיר שר לא עוסקות בחדשות, באותה מידה שהן לא עוסקות בחדש. נכון אולי לומר, שהן מנסות לערבב אלמנטים "ישנים", קלאסיים, ממסורות שונות של צילום ואמנות עם מה שעשוי לקרות, ועם מה שקורה ביומיום מתחת לאף שלנו, כמו תת-מודע הרוחש תחת פני השטח.

העבודות לא מתאמצות להיות אקטואליות, משום ששר עצמו בוחר שלא להיות אובססיבי לגבי אקטואליה, או להיות עם האצבע על הדופק. הוא לא מיישר קו עם אופנות והלכי רוח עכשוויים, אבל גם לא מנסה לחתור תחת אותן אופנות. הוא עומד מהצד, מתבונן במקומות שקרובים לליבו, ממציא סיטואציות וסצנות, ומשחק על התפר שבין האמיתי למטופל.

בסדרת צילומים קודמת שלו, "מאדים", הוא מציג צילומים ליליים, בהם השמיים בגוון שחור אטום, אפוקליפטי, מנתקים ומבליטים את האובייקט המצולם, המופיע בגוונים רוויים ובוהק מאור אחיד, כמעט ללא צללים.

"השחור הוא שחור פוטושופ. כמורה לצילום אני מדבר הרבה על החשיבות של השמיים, שיהיה להם בשר, גוון השונה מהגוון של נייר הצילום. בסדרה הזאת ביטלתי את העניין, וזה הפך את העבודות למשהו אחר. יחד עם זאת אני דואג שיהיו בכל סדרה צילומים ישירים, גם אם הסדרה מטופלת. חשוב לי לתת תחושה שמה שמצולם יכול להיות, שאפשר להיתקל בזה. כל הזמן על הגבול".

הצילומים ב"מאדים" מציגים אתרי בניה נטושים, מתקני ביטחון, גדרות, בנייני מגורים ישראליים טיפוסיים, וגם דימויים הרוויים במשמעות פוליטית – הכותל ומסגד אל-אקצה, שנראים כדגמי צעצוע של האתר האמיתי.

סדרה מאוחרת יותר, "אחרי מאדים", מציגה צילום חוץ לילי של גינות ושיחים הנמצאים כפי הנראה סמוך למקום מגורים, ובהבזק המצלמה הם הופכים לרגע לטבע פראי ובלתי נשלט. באזורים האלה בגבול בין מוכר ומתורבת לזר ומאיים, מופיעות דמויות של ילדים השרויים בעולם משלהם, ללא מבוגר אחראי בסביבה. המקומיות הישראלית המובהקת של "מאדים" נעלמת, ומפנה מקום לסצנות אפלוליות, בקו התפר שבין האור לחושך, לילה, שקיעה וזריחה.

משום שהוא בוחר לצלם בעיקר את סביבתו או מקומות ואתרים שהוא מכיר, קרוב לוודאי שגם אם המקומיות לא תצהיר על עצמה, היא עדיין תהיה נוכחת בדרך כזו או אחרת בעבודות: שר מודה שהוא מצלם "ברדיוס הכי קרוב שיכול להיות. כשרציתי לצלם הר צילמתי את חירייה- ההר הכי קרוב שיש".

קשה לזהות בעבודות שלך קשר לסוגי וסגנונות צילום דומיננטיים בצילום הישראלי בשנים האחרות. לאן אתה בכל זאת משייך את עצמך?

עכשיו אני מתעניין הרבה בצילום מטופל. מראשית הצילום היו נוכחים המניפולציה והעיבוד. ההתכתבות שלי היא עם ההיסטוריה של הצילום - כולל צילום ממחר. תהליך שמוביל להתפתחויות והסתעפויות של השפה הצילומית. אני דואג שיהיו פרטי פרטים בצילום, ומשתדל להתבונן במקומות מוכרים בצורה חדשה.
בצילומי הפורטרטים מופיעים רקעים, שאחד מהם לקוח מציור של אל-גרקו, ורקע נוסף צולם במוזיאון לטבע - רקע עם סלעים ופוחלצים. למוזיאון הזה הלכתי בעקבות הצלם הירושי סוגימוטו. כך אני קושר את זה להיסטוריה של הצילום. קראתי לאחרונה את הספר "ההיסטוריה העממית של ארה"ב", שעוסק בנקודת המבט של 'האחרים', אלה שהקול שלהם לא היה דומיננטי בכינון ההיסטוריה האמריקאית. באותו אופן אני מתייחס להיסטוריה של צילום - בצורה 'אחרת' ".

איך היית מגדיר את עצמך כצלם?

בחיים לא קניתי מצלמה חדשה. למדתי בקמרה אובסקורה בחיפה, שם רכשתי את הידע הטכני, ואני בהתנערות ממנו - היכולת הטכנית היא רק ארגז כלים שאיתו אני עובד. אני צלם של צילום מושהה: בוחר לוקיישנים, בא בשעות הנכונות, חוקר קצת לפני ומצלם לפעמים סנפשוט. אני לא צלם ש"מצלם": אני יוצר את הצילומים יותר מתוך חזיונות, כמו ציירים לפני עידן הצילום שציירו דברים שלא היו קיימים במציאות. "הצייר המשורר". יכול להיות שהייתי משתייך להגדרה הזאת אם הייתי חי בסביבות 1,600.