באסה או קלאסה

קורטני לאב היא זונה. ולא סתם זונה, אלא מהסוג הכי נחות. יש מספיק נשים בעולם שמסונוורות מכסף באופן שגורם להן לשעבד לא רק את הגוף שלהן לגבר מסוים, אלא למעשה גם את כל חייהן, אבל קורטני היא זונה מסוג אחר – זה לא הכסף שסנוור אותה, אלא תאוות הפרסום והתהילה. מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של קורטני יודע שהיא היתה דמות מוכרת בשולי התרבות האמריקאית הרבה לפני שהיא מיררה לבלונדיני תכול העיניים ההוא את החיים וגרמה לו לבדוק עם החניכיים את הקנה של השוטגאן.

קורטני היתה הסולנית הראשונה של פיית' נו מור, שיחקה ב"סיד וננסי" של אלכס קוקס (וגם בסרט הבא שלו) והגיעה להכרה תקשורתית, בעיקר במקומונים הבריטיים, עם להקתה הול. כל אלו מבהירים שקורטני תמיד היתה וואנאבי – מישהי שחיפשה את הדרך לתודעה הרחבה בכל אמצעי אפשרי. הסיבה שהיא הלכה על הטיקט האלטרנטיבי לא קשורה לאיזושהי אג'נדה או אמת פנימית, אלא להבנה של הקרקע – היא לא היתה מספיק כוסית או מוכשרת כדי לעבור ככוכבת הוליוודית או זמרת פופ סטנדרטית, ולכן פנתה לאפיקים אחרים. מי שקובל על הטענה הזו מוזמן לצפות בסרטוני יו-טיוב של קורטני עם לינדה פרי, ההיא מ4 נון בלונדס שכותבת שירים גם לפינק ומסמלת את כל מה שקורט קוביין ולכאורה גם קורטני עצמה תיעבו בתעשיית המוזיקה. גם הפיאסקו הזכור לטובה מטקס פרסי ה-MTV הראשון שלאחר התאבדותו של קורט, בו היא מתעמתת מילולית עם מדונה, מבהיר שלו רק היתה יכולה, היתה בוחרת להיות היא (היא גם שיחקה את מדונה ב"בסקיאט" של ג'וליאן שנאבל).

הפרט היחיד שלא ברור בסיפור הזה של קורטני הוא איך לכל הרוחות היא תפסה את הגבר הכי שווה שחי אי פעם על כדור הארץ (אולי חוץ מיצחק רבין ובילי בוב תורנטון). הניחוש שלי הוא שכמו כל כלבה, קורטני פשוט למדה לעומק את כל נקודות התורפה של קורט ותקפה אותן בשיטתיות וביעילות, עד שהוא כבר היה בטוח שהוא, כמו שהיא בוודאי ניסתה לטעון, לא מסוגל לחיות בלעדיה. עד כדי כך היא היתה משכנעת שבסוף הוא גם האמין לה. אני לא מנסה לטעון שקורטני חלילה לחצה על ההדק באותו יום בחודש אפריל, 1994, אבל תודו שהעובדה שהאלבום השני של הול בעל השם עם המשמעות האירונית בדיעבד "Live Through This" הוא מעט תמוה, שלא לומר נוח. מיד אחר כך היא נהפכה לזונה להשכיר, כשהיא נדבקת בכל פעם לכוכב האלטרנטיבי הלוהט של הרגע – גברת, ככה מתאבלים? – ושואבת ממנו את כל האנרגיה. תראו את אוון דאנדו מהלמונהדס, טרנט רזנור מ-NIN או בילי קורגן מהסמאשינג פאמפקינז, שכבר היה בן הזוג שלה בעבר וחזר לעשות זאת ברגע שהאלמנה השחורה נפנפה בשדי הסיליקון שלה מולו.

מלבד הרצון לחיות קורטני מצצה מקורט גם את הכשרון שלו. ישנן לא מעט טענות כי מי שכתב את רוב שירי אותו אלבום, בניגוד למה שכתוב בקרדיטים, זוהי לא קורטני לאב, אלא בעלה המנוח. כששומעים שירים מעולים כמו "ויולט" או "דול פארטס" (אני מכיר מישהי שטוענת שהיא שמעה את קורטני מבצעת אותו בהופעה הרבה לפני שהיא הכירה את קורט, אבל אני לא מאמין לה), קשה להפריך את הטענות הללו. מה גם שמאותו רגע קורטני הפסיקה לכתוב ונעזרה בסנג'רים מחוננים כמו קורגן.

קורגן הוא אולי בכיין אומלל כשזה מגיע ללהקה שלו, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שהוא כותב שירים גאון. אחד השירים הכי טובים שכתב, ובהתאמה אחד השירים הכי טובים של קורטני לאב (והלהיט הכי גדול של הול), הוא "סלבריטי סקין". קורטני היא זו שכתבה את הטקסט העוקצני – לרגע לא ניסיתי לטעון שהיא מטומטמת - על תרבות הסלבריטאים אותה היא חוותה יד ראשונה, במן נבואה מיסטית לנאום שיגיע כמעט עשר שנים לאחר מכן בצד השני של העולם עם המשפט "אני לא פלקט". הבעיה בטקסט הזה, בדיוק כמו באותו משפט אלמותי, היא שהוא לא אמין – גם לקורטני וגם לנינט, על אף המכשולים והקשיים בדרך – אין זכות קיום ללא הסלבריטאות, שכן הכשרון שלהן עצמן אינו מספיק על מנת לשרוד בתעשייה כל כך הרבה שנים, כאשר מה שמחזיק אותן בתודעה – לטובה או לרעה – היא הפרסונה שלהן, ולא האמנות.

הטקסט אולי הכה גלים, אבל מה שניפץ אותם על החוף היה הלחן המשונן של קורגן, שמרביץ כאן פאואר-פופ מופתי בסגנון הקארז. למעשה, זה אפילו לא שיר של לחן, אלא שיר של ריף: ה-"טה-דה טה-דה טה-דה" שפותח אותו ושזור בו כך שבכל פעם שהוא מופיע, מפוצץ מדיסטורשן אימתני, הוא גורם להדבאנג בלתי רצוני. גם הביצוע הקולי של קורטני, וכאן חייבים לתת לה קרדיט, הוא מופלא, אבל כאן בדיוק נכנסת לתמונה הוונאביאיות שלה במלוא עוצמתה – היא מאמינה לשקרים שהיא עצמה מספרת בצורה כה אמינה, כך שיש גם רבים אחרים שנופלים בהם אחריה. במקרה של "סלבריטי סקין" אני מוכן להודות שגם אני נפלתי. זה חתיכת שיר גדול.