השבר הסורי

הוא מעולם לא לבש מכנסיים במידה שלו. כשרכב על אופניים לעיסוקיו הם היו מתרוממים וחושפים רצועה צרה, לבנה מאוד, מהרגליים שלו, מעל הגרב השחורה. אינני זוכר את פניו מהרגעים הראשונים של פגישתנו: הייתי מהופנט למלבנים הלבנים שהתגלו ונעלמו עם תנועות רגליו הארוכות, החרגוליות, כשדיווש מחוץ לחלון הפאב שישבתי בו. זה היה בלונדון, ב-1992 או ב-1993, ולא ירד גשם. היה חם מאוד, ואני שתיתי בירה. באשר אל-אסד רכב על אופניים, הכיסא הצר שלהם נע כמו יצור חי בין פלחי עכוזו. ואז הוא החליק ונפל כשפניו אל הארץ.

אני ידעתי מי הוא. איש מאיתנו לא דמיין שיבוא יום והוא יהפוך מרופא עיניים לנשיא. איש מאיתנו לא דמיין שיבוא יום ובמופע בינלאומי גס הוא יראה את ראש הממשלה הישראלי מפנה לו את גבו.

מבט של הכרת תודה היה בעיניו החומות, השקועות, של בשאר, כשהושטתי לו יד ועזרתי לו לקום. הוא מלמל תודה במבטא קל, הבריש את מקטורנו, וביד מהוססת החליק את מכנסיו מטה – כעת הם היו בדיוק בגובה הנכון, בוודאי כפי שראה אותם בחנות. כן, הוא היה בסדר גמור. הוא אסף את אופניו וכבר הניף רגל אחת ארוכה באוויר על מנת לשוב ולרכב עליהם, אבל דיברתי על לבו שעליו לנוח מעט, להתאושש מן הנפילה, בטרם ימשיך.

התיישבנו בפאב הריק. זה מול זה. זה לא היה פאב טוב. בחרתי אותו כי הוא היה שקט. בשאר התעקש לא להזמין דבר, אז הצעתי שנחלוק מנה של מלון עם נקניק פרשוטו והזמנתי לו חצי פיינט בירה מהחבית. לאחר מכן לחלחתי את אגודלי ברוק וניקיתי את הקפל העולה משולי שפמו הבהיר, היפה, לאורך לחיו העגולה, התינוקית כמעט. בתחילה הוא הסב ראשו, אך כשהתעקשתי – בלי לומר מילה – הניח לי להעביר שם את אצבעי הרטובה. לרגע אף עצם עיניים.

ישבנו בשתיקה. אני הבטתי בו במבטי הטוב. והוא מולי, דרוך, כפות ידיו על ירכיו. המלצר המבוגר הניח מולו את הבירה. הוא לא נגע בה. מבטו התרוצץ סביב, מחשב את הרגע הנכון לומר סליחה ולהמשיך בחייו. אך כשהמלון והפרשוטו הגיעו, רגעים ספורים אחר כך, הנפתי מולו את כוסי וקראתי "טו יור הלת'! צ'ירס!". זה סחט ממנו חיוך דק, נבוך. הוא לגם מעט מן הבירה.

בעודי מלפף את הנקניק הדק סביב בשרו של המלון, הוא פשפש בכיס מכנסיו ההדוקות, שלף משם חפיסת סיגריות באריזה רכה, שלה מתוכה סיגריה, החזיק אותה ברישול בין שפתיו המלאות, פשפש שוב בכיסו, שלה מצית, חלב ממנו להבה, ושלח אל מעבר לכתפי לשון עשן ארוכה. הוא אחז בסיגריה בעדינות מפתיעה יחסית לגופו הגמלוני.

אחר כך, כמתעורר, הוא הושיט לי את חפיסת הסיגריות, מציע לי. אך אני, עסיס המלון זולג על סנטרי, הנדתי בראשי לשלילה. "איטס נוט סו הלת'י", אמרתי לו בחיוך. הוא צחק צחוק קצר, עצבני. וכששתקתי הוסיף שעישון אולי אינו בריא, אבל דווקא האופניים, שכל רופא ימליץ עליהם, כמעט הרגו אותו.

"זה נכון", ליקקתי את אצבעותיי, והכנתי לו פרוסת מלון מלופפת נקניק. בשאר סירב ומעך את הסיגריה שלו במאפרה, נותן למלון לטפטף בידי. "אני גר לא רחוק מפה", הצעתי, "אם אתה רוצה לקפוץ להתקלח, להחליף בגדים". הוא נשף אוויר מלא עשן. "אני הולך רגע לשירותים", אמר וקם ממקומו.

חיכיתי כמה רגעים וקמתי אחריו. בשאר עמד בפיסוק מול המשתנה, מכנסיו צמודים לרגליו הדקות, מסמנים את המשעול שבעכוזו. באתי מאחוריו והנחתי יד על שכמו. הוא הסתובב אלי. "אתה צריך לשתות יותר", אמרתי. "כשהשתן שלך צהוב זה אומר שאתה לא שותה מספיק. הוא צריך להיות צלול."

בשאר אסף את איבר מינו אל התחתונים ורכס את הרוכסן. הוא לא אמר מילה. ובשעה שאני הטלתי את מימי, הוא ניגש אל הכיור, שטף את ידיו, ניגב אותן במגבת נייר, ולבסוף נפנה אלי.

"תודה על הכל", אמר, אני חייב ללכת. הנה 5 פאונד על הבירה, שלף פתאום ארנק.
"מה פתאום", קראתי מן המשתנה, "הפעם זה עלי".
"אתה בטוח?" הוא תלה בי מבט חום.
"כן", חייכתי.
"אז שלום", אמר, "ותודה".
"צ'או", קראתי אחריו, "אתה תמיד יכול למצוא אותי כאן".