"ההחלפה": אנג'לינה ג'ולי מצליחה להכשיל אפילו את קלינט איסטווד

השוונג הנוכחי של קלינט איסטווד – שהתחיל עם "מיסטיק ריבר", המשיך עם "מיליון דולר בייבי", והגיע לשיא מסוים, בכל מה שקשור לאמביציה, עם צמד סרטי המלחמה "גיבורי הדגל" ו-"מכתבים מאיווג'ימה" – בהחלט מרשים מאוד. בכל זאת, האיש עוד שנייה בן שמונים, וזה לא שהוא צריך להוכיח משהו למישהו. ועדיין, הוא ממשיך ומתקתק סרטים מצוינים כאילו אין מחר (כבר יש לו עוד אחד, בו הוא גם מככב, בדרך, ועוד אחד, בו מורגן פרימן יגלם את נלסון מנדלה, שתכף נכנס להפקה), ויש להסיר בפניו את הכובע, ולהעריך את מה שהוא עושה, ואני בהחלט משתדל לעשות גם את זה, וגם את זה.

על כן, למרות שסרטו האחרון לעת עתה, "ההחלפה", רחוק מלהיות סרטו הטוב ביותר כבמאי, ולמרות שבסופו של דבר התוצאה היא פחות "מיסטיק ריבר" ויותר "מסטיק ריבר", אני עדיין סבור שיש לראות בו חוליה נוספת בשרשרת המפוארת שמסמלת את פריחתו המאוחרת של איסטווד, והוכחה נוספת ומלאת סטייל וקלאסה לכך שמדובר באחד מהקולנוענים הגדולים האחרונים שעוד מהלכים בינינו.

זוהי מלודרמת מתח תקופתית שמבוססת על סיפור אמיתי ושמוגשת לצופים בטעם של פעם ועל פי חוקי האולד סקול. השנה היא 1928, המקום הוא לוס אנג'לס, ואנג'לינה ג'ולי מגלמת אם חד הורית שמחבבת כובעים, אודם אדום ואת בנה הקטן והחמוד.

ערב אחד הבן הקטן והחמוד נעלם, וכצפוי, אנג'לינה נכנסת ללחץ. היא בוכה, מתחננת בפני המשטרה לעזרה, ואפילו חוטאת במעט היסטריה. כי היא אוהבת את הבן שלה מאוד, והיא חוששת לגורלו ורוצה בשובו.

החדשות הטובות הן שמקץ כמה חודשים של דאגה ודמעות, המשטרה מאתרת ומשיבה לאנג'לינה את הילד. החדשות הרעות הן שיש שתי בעיות קטנות. הראשונה: זהו לא הילד שלה. השנייה: המשטרה דווקא מתעקשת שכן.

מכאן מתחיל מסע ארוך, מפרך ורווי סבל שבמהלכו אנג'לינה שלנו תצטרך לגרום לשוטרים – שרק מעוניינים להשתיק אותה - להודות בטעותם האומללה. יסייע לה במשימתה כומר חובב צדק בשם גוסטב בריגלב (ג'ון מלקוביץ'). האם יצליחו השניים לגבור על השוטרים הרעים בדרכם אל האמת? והאם יצליחו למצוא את הילד הקטן והחמוד של אנג'לינה?

כמו "מיליון דולר בייבי", גם "ההחלפה" מביא מעשייה הוליוודית קלאסית, וכמו "סודות אל.איי" ו"צ'יינהטאון", גם הוא חושף פרק אפל בהיסטוריה הסודית של עיר המלאכים. נעימת הפסנתר האיטית והעצובה שמתנגנת בשניות הפתיחה של הסרט (ושנכתבה, כמו גם שאר הפסקול, בידי איסטווד המלך) נותנת את הטון לסרט כולו, והתחושה שמתקבלת ממנה היא שאיסטווד ושותפיו לעשייה אינם ממהרים לשום מקום. שאם הם כבר הולכים לספר את הסיפור הזה, אז הם יספרו אותו כמו שצריך.

המצלמה משייטת בסבלנות ובביטחון על פני הסטים התקופתיים המוקפדים, והעלילה המעט מסורבלת חושפת את עצמה באופן מאופק והדרגתי שמונע מהקהל כל סיכוי לסיפוק המיידי שאליו הורגל. תוך כדי כך, איסטווד – שמתבסס כאן על תסריט מאת יוצר "בבילון 5" (!), ג'יי מייקל סטרזינסקי - מקבל הזדמנות לטייל בין חופן ז'אנרים. שכן אט אט מתחוור ש"ההחלפה" הוא מעדן מלכים של ממש: גם סרט אימה, גם סרט על שחיתות משטרתית, גם דרמת בית משפט, גם דרמת בית משוגעים, וגם מותחן רוצחים סדרתיים. לכן, למרות שכל העסק נמשך שעתיים וחצי, ולמרות שהכל מתנהל באיטיות לא אופיינית, רוב הסיכויים שתיוותרו ערים ומרוכזים.

ובכל זאת, יש לסרט הזה בעיה גדולה, ולבעיה הגדולה הזאת קוראים אנג'לינה ג'ולי. "ההחלפה" הוא סיפור על "אישה אחת שעושה את מה שאף אחד לא העיז לעשות". כל שחקנית שהייתה מגלמת את האישה האמיצה הזאת, שמוכנה לעשות הכל, ולסבול מכאן ועד להודעה חדשה כדי לדעת מה עלה בגורל בנה, לא הייתה מתקשה למצוא את עצמה מוזכרת כמועמדת לאוסקר בעקבות הופעתה. כי זהו פשוט אחד מהתפקידים האלה שכל שחקן חולם עליו. מסוג התפקידים האלה שתמיד מקבלים עליהם פרסים.

אבל ג'ולי איננה באמת עומדת באתגר, והתפקיד הקשה הזה מתברר כגדול עליה בכמה וכמה מידות. היא אולי אישיות גדולה מהחיים, אבל היא טרם הוכיחה שהיא שחקנית גדולה מהחיים. הנוכחות שלה כאן לגמרי מסיחה את הדעת ופוגעת באיזון העדין של הסרט, וההופעה שלה – שנסמכת בעיקר על בכי לא נגמר ועל הרעדת השפתיים העסיסיות והענקיות שלה - לחלוטין חד-גונית, ולחלוטין לא משכנעת. קשה לכאוב את כאבה, עוד יותר קשה להתחבר מבחינה רגשית לתלאות הנוראיות שהיא עוברת, ובלתי אפשרי לשכוח, אפילו לרגע, שהיא אנג'לינה ג'ולי. למזלה, ולמזלם של הצופים, היא מוקפת בחבורה מיומנת של שחקני אופי, בבמאי אדיר, ובסיפור שמכיל את כל הרכיבים הדרושים.

"ההחלפה" אמנם איננו נוק-אאוט כמו "מיליון דולר בייבי", והוא רחוק מלהיות סוחף ומרתק כמו "סודות אל.איי", ובהחלט היה אפשר לקצץ ממנו כמה וכמה דקות מבלי שאף אחד ישים לב לכך. אבל הוא עדיין מצליח לספק משב רוח מרענן ומענג בכך שהוא מתעקש להתנהל על פי ספר החוקים של הוליווד הישנה, ולחלוק כבוד לסגנון הקולנועי של התקופה. איסטווד – שנולד שנתיים אחרי שסיפור הסרט התרחש – לקח על עצמו את הפרויקט ברגע האחרון, אחרי שרון האוורד החליט להבריז ולעשות את "פרוסט/ניקסון" במקום. אין ספק שהצופים הרוויחו מכך, שכן העולם ממש לא היה זקוק לעוד שמאלץ תקופתי סטייל "סינדרלה מן". רק חבל שבדרך לא בוצעה גם החלפה של השחקנית הראשית.