פרק ראשון

מאה?ש יושב במשרדו ובודק עבודות. הוא מרים את מבטו אל קשת החלון בעת שרכבת חולפת במהירות, מותירה מאחור את בהילותה בריח דיזל ובנקישות מהדהדות. החרישיות הלחה והקרירה של הסתיו מתמקמת בחדרו כגזירת גורל. זו העונה האחת-עשרה מסוגה שהוא חווה באנגליה. הרביעית מסוגה בחדר הזה. מאה?ש מרים את מבטו. תרשימים ותמונות תלויים על הקיר. מפת העולם נוטה בזווית משונה, אוקיינוס כחול נעלם מאחורי כוננית הברזל. ספרים בולטים מהמדפים בשורות ארוכות, מהדקים זה לזה תיקים וניירות, גושים עבים של פו?ליו? כתום פזורים לסירוגין בין שחור, לבן ואפור. מהפינה השמאלית של החדר, ליד הלוח המחיק, בוהה בו האיור המחוספס של גנדי. יש משהו טורד את מוחו וצץ במחשבתו מדי כמה דקות.
למה רו?מי כתבה את זה במחברת שיעורי הבית שלה, זו השאלה שננעצת מעת לעת כקרס בתודעתו: מכשיר דנטלי קטן המנקב חניכיים רכים. למה היא כתבה את זה?

הלכתי לשחק עם ש?רו?ן ראפ?ר?טי וג'ו?לי האריס וליא?ן רו?פ??ר ביער. הן הרשו לי לשחק סו?פטב?ו?ל שזה כמו בייסבול אבל יש בו רק שני בסיסים. שרון אמרה "בואו נלך להביא את כדור הסופטבול ואת מחבטי הטניס מהבית שלי." כשהגענו לבית שלה עמדנו לפני השער ושרון אמרה "אני רק צריכה לבדוק אם את יכולה להיכנס רו?מי כי אמא שלי לא אוהבת אנשים צבעונים." אחר כך היא נכנסה עם האחרות ואני חיכיתי בחוץ.

תודה לאל היא חזרה ואמרה שזה בסדר. אחר כך נכנסנו ואכלנו קרטיבים ולקחנו את מחבטי הטניס. גברת ראפ?רטי השתזפה בגינה ונראתה אדומה. לקחנו את מחבטי הטניס ושיחקנו סופטבול ביער.

"צבעונים". המילה העלתה בדעתו פחם הנמרח בחו?ם גרגרי עבה על פנים עגולים, כמו בציורים המגושמים שרו?מי נהגה לצייר בעל כורחה כשהיתה צעירה יותר.

הוא מביט שוב בתמונה של גנדי, כמוש ונחוש בפינת חדרו. איך היו מסבירים את זה בקולג', מסוגרים, כפי שהיו אז, בחברתם של רעיונות? טרוצקיסטים, קומוניסטים גנדיאניים – הם מצאו לעצמם כינויים רבים אז, לעסו עלי ב??ט?ל, התענגו על הכתם המר על שפתותיהם ודנו בשאלה אם מלחמת מעמדות עולה בקנה אחד עם אי-אלימות. מה הם היו חושבים על הכינוי הזה? מה הם היו חושבים על השיחה שניסה לקיים עם רו?מי אחרי שקרא אותו?
"נחמד לך בבית הספר, רו?מי?"
"אני לא אוהבת את המציקים."
"מה זאת אומרת מציקים?"
"אלה שלא נחמדים אלי."
"אל תתני לדברים האלה להשפיע עלייך. את בת עשר עכשיו."
"מה?"
"את צריכה להיות כמו טיגריס בג'ונגל. כמו שירחאן ב'ספר הג'ונגל'."
"מה זאת אומרת, אבא?"
"אם מישהו מרביץ לך, תחזירי לו. אם הוא מרביץ לך פעם אחת, תרביצי לו פעמיים."
המילים יצאו מפיו ישירות כקליע מרובה-ציד, והוא הסב את מבטו מעיניה הקרועות לרווחה. לא רק את המומה, גם אני המום, חשב. אבל את לא תהיי קרבן. את זה לא ארשה.

מה הם היו חושבים על זה – הקולקטיב בקולג' בה?ייד?ר?אב??אד – על העולם שבחר ליישב ושבמרכזו העמיד בת יחידה, חשובה מכול? ואם כבר, מה עם ו?ייט?פו?ט, ידידו כיום, חברו ללימודי הדוקטורט בקרדיף, מרקסיסט בעצמו – מה הוא יחשוב?

רכבת נוספת חולפת, נושאת בחובה שקשוק כבד, מרוכז כמו מיגרנה. נדמה שרעידת החדר מטלטלת את תמונתו של גנדי טלטול בלתי מורגש. הוא רואה איך ריבוע של אור-ערב על הזגוגית מעלים חלק מפניו של גנדי. צבעונים? למה היא כתבה את זה?

השעה ארבע אחר הצהריים, סיום מוקדם ליומו. הוא בדק ארבע עבודות, ומהחדר התפוגג רוב האור. מאה?ש מבריג את המכסה לעט הנובע שלו ומניח אותו בכיס החיצוני של הבלייזר, הפלדה הממורקת בולטת לעין כנגד תערובת הפוליאסטר החומה. העט הוא מתנה מש?רין, והוא נקנה בכסף מזומן שמשכה בזהירות מהמשכורות הראשונות שקיבלה כשיצאה לעבוד אחרי הלידה. גילו זהה כמעט לגילה של רו?מי. אחרי עשר שנים הוא עדיין חלק למגע, קריר, ואף שריטה או שקע לא נראים לכל אורכו. אותה תחושה של עונג רווי אשמה על המותרות האלה מלווה אותו עדיין כשהוא חושב על מה שהעט מייצג, כלי של למידה ושל חכמה – אבל כלי ראוותני. הוא רוכס את הכפתורים, מזיז את הבחינות לצד אחד ומשחרר את הצ?ילו?ן שעל חלון חדרו לפני שהוא נועל ויוצא, שתי עבודות תזה לתואר שני תחובות מתחת לזרועו, לעלעל בהן כשיגיע הביתה.

יום אחד, חמש שנים קודם לכן, באה רו?מי הביתה והודיעה שגברת גו?לד רוצה לבוא ולפגוש את הוריה. היא היתה בת חמש בלבד, בכיתה א'. מאה?ש וש?רין התארגנו כך שביום המיועד י?צ?או? מוקדם מהעבודה, ובשלוש וחצי כבר היו בבית. ש?רין החלה לטגן ב??ה?אג'י, ומאה?ש המתין בסלון לבוש בבגדים רשמיים, חולצה ועניבה, ושקע לתוך שתיקה עמוקה. כשגברת גו?לד נכנסה הביתה, ידה של רו?מי היתה נתונה בידה.

"איזה טיול מקסים היה לנו בדרך הביתה, מר וגברת ואסי", אמרה והניחה לרו?מי להיכנס לפניה.

רו?מי התפתלה ואז ד??מ?מ?ה לפתע ונשאה את מבטה אל אביה. מאה?ש לטש את עיניו בתסרוקת המחומצנת של המורה – מוקצפת ומרוססת בספריי לתלוליות מעוגלות, כמו נשיקות מ?ר?נ?ג. הוא היה מבולבל. הוא נלחם בתוכו ברגיעה, התגובה הטבעית לחיוך הגדול שהרעיפה עליו גברת גו?לד.

"אפשר לדבר איתך ועם אשתך יחד?" שאלה.
ש?רין הביאה את הכיבוד והצטרפה אליו. היא ישבה וידיה על ברכיה, רשמית עדיין בבגדי העבודה שלה, בגרביונים ובנעלי עקב. היא הקרינה דריכות: שוב ושוב הציצה במאה?ש כאומרת "רק תן לי אות ואני אעשה כל מה שאנחנו צריכים לעשות."
"על מה את רוצה לדבר?" אמר מאה?ש לגברת גו?לד, וכאילו בפעם הראשונה הבחין בסלסולים שבקולו. "משהו לא בסדר?"
"לא... להיפך, מר ואסי. רציתי להודיע לכם משהו שלדעתי יעשה אתכם הורים גאים מאוד," אמרה גברת גו?לד.
"והוא?" אמר מאה?ש.
"רו?מי היא ילדה מחוננת!" הכריזה גברת גו?לד. היא פלטה את המילים אגב הטיה רוטטת של פיה כלפי מעלה. מאה?ש הביט בש?רין שנגסה בעור היבש של שפתה התחתונה – סימן שהיתה במתח. הוא הביט ברומי שכבשה את מבטה ברצפה והמתינה שיפענח למענה את המילים. ואז הפנה את מבטו אל גברת גו?לד ואל שורות שיניה הזוהרות. "את מתכוונת לזה שהיא מצליחה בלימודים?"
"אני מתכוונת ליותר מזה, מר ואסי," אמרה גברת גו?לד. "אני מתכוונת לזה שהיא מיוחדת. שונה. מחוננת."

לשמע הדברים רו?מי החלה לנוע באי שקט. בתנועות מהוססות שהדממה רק העצימה אותן היא גירדה את האף, בעטה ברגליים והסתכלה מצד אל צד, תחילה באמה ואחר כך באביה. מאה?ש שם לב שיש לה שריטה על הברך, ממש מתחת למכפלת שמלת הקורדרוי שלבשה, מעל הקו הלוחץ של גרב לבנה שהיתה מהודקת מדי לבשר השוק. ש?רין כיווצה את מצחה לעומת בתה. מאה?ש שב וחייך אל גברת גו?לד וריכך את קולו, כי ידע שבתו מקשיבה לכל מילה היוצאת מפיו. הוא ניסה להשאיר את המתח מחוץ למשפטים שהחל ליצור.

"אני ואשתי מתייחסים... להשכלה של רו?מיק?ה במלוא הרצינות. אנחנו שמחים שהיא מצליחה בלימודים ושהמאמץ שהיא משקיעה משתלם. אני עצמי איש אקדמיה..."
גברת גו?לד הנידה בראשה ונכנסה לדבריו. "עם כל הכבוד, מר וגברת ואסי, אני מדברת על משהו אחר. אני מדברת על כישרון מיוחד. על משהו שקורה רק לעתים נדירות. רו?מי היא מתמטיקאית מחוננת!"

הם חזרו והתעטפו בשתיקה. רו?מי הניעה את רגליה קדימה ואחורה והדפה אותן בקצב קבוע אל הריפוד הקטיפתי של הספה. מאה?ש קלט במעומעם שהיא חוזרת על התנועה בקבוצות של ארבע ואז מפסיקה, יוצרת מעין מזמור גופני. הוא הסתכל איך היא תומכת את אחת מלחייה העגלגלות הקטנות ביד קפוצה לאגרוף ומאזנת את מרפקה על ירכה. היא עדיין כבשה את מבטה ברצפה.
"גם אני מתמטיקאי ואני שמח שהיא מצליחה במקצוע הזה, כמו שאת אומרת. שמתי עליו דגש מיוחד כי זה התחום שלי." אמר מאה?ש וניסה לשמור על ארשת פנים חביבה.
"אנחנו בסאמ?רפילד חושבים שמגיע לרו?מי שהכישרון שלה יטופח," אמרה גברת גו?לד. היא רכנה קדימה ואספה את חצאיתה עד שהקפל מלפנים נעלם לגמרי בתוך עצמו. היא עשתה אתנחתה ארוכה ורבת משמעות כאילו היא עומדת לומר משהו רציני, כנראה לא נעים. גם רו?מי רכנה קדימה אוטומטית כדי להקשיב. רגליה המתנועעות כפו על עצמן לעצור, נלחצו אל חזית הספה ויצרו בה שקע זמני. אפילו ש?רין הטתה את גופה לפנים וזקפה את גבותיה בציפייה.

"שמעת על מקום בשם מ?נס?ה?" אמרה גברת גו?לד.
מאה?ש רתח מזעם. הוא ראה בדיוק אותן מודעות שהיא ראתה. הפרסומות למקום הזה שאת שמו ציינה ביובש קפדני, כאילו גלגלה יהלום בפיה. "מ?נס?ה". הוא ראה את מבחני האיי-קיו הילדותיים שלהם בעיתוני יום ראשון והשתעשע בפתירתם. נו באמת, ודאי שהוא יודע מה זה "מ?נס?ה". מה היא חושבת שהוא? ולמה היא מופתעת כל כך שהוא ובתו מסוגלים לחרוז מספרים בכישרון מתקבל על הדעת? הם לא בדיוק חנוונים.

הוא היה "מחורפן", כמו שאמרו כאן: כעוס. הוא ניסה לחשוב על מילות סלנג נוספות, נהנ?ה מטעם הצדקנות והספיג בה כל מילה. הוא היה "מבואס", "בקריזה", "מצוברח". מה היא חושבת לעצמה? שהוא איזה שרלטן סוג ג' שמנופף בדגל האקדמיה כדי להתהדר בנוצות לא לו? הוא חש המיה בבטנו. הב?ה?אג'י החלו לתסוס ולתפוח כמו כדי להעניק משנה תוקף לעלבונו. למרבה הפלא, ההרגשה רוממה את רוחו. פתאום התחשק לו לצאת בהצהרה מפוצצת באוזני האישה הזאת, הצהרה שרו?מי תשמע, ולומר שאם אדם הוא חזק ובעל משמעת עצמית הוא יכול לברוא את גורלו בכוח המחשבה: בעזרת ציונים, אחוזים, עבודות, מבחנים ומספרים שבמקרה שלו הסתכמו לסכום גדול בידיים קטנות – מלגת לימודים מעבר לים.

הוא בחן את עיניה המתרוצצות של גברת גו?לד. היא לגמה מן התה והתבוננה באשתו. ש?רין החזירה לה מבט וסקרה את החדר חליפות. אילו דעות קדומות היא הביאה איתה – האישה הזאת בעלת צורת הדיבור המוזרה, עם החיוכים הקטנים וההתנגדויות המנומסות שלה? הוא לא יצהיר הצהרה מפוצצת. הצהרה כזאת רק תיצור בלבול. אבל אילו יכול, היה אומר לה הכול. הוא היה אומר לה שהתקבל לכל האוניברסיטאות שלהם – לכל הפנינים המחורבנות שהם מוקירים כל כך בארץ הזאת: שהציעו לו מקום בקיימברידג' שלהם וביוניברסיטי קולג' שלהם. לבסוף הוא בחר בקרדיף כי הם הציעו את המזומנים – כמה אלפי לירות שטרלינג, סכום שאי אפשר לסרב לו כי הוא כיסה הכול. שכר לימוד מלא. רצו אותו כאן, זר שבכיסו לא יותר מחמש לירות שטרלינג, מ?ל?ו??ה באישה צעירה ודקיקה, אצבעות רגליה חשופות ורועדת. כך ירד מן המטוס עם ש?רין ב-1972, נשוי טרי ועירני, מתרשם מפטרונותם של מוסדות הלב?נים האדומות שלהם, בטוח כמצפן, מנחה את שניהם בדרך.

הוא לא היה אחד משלושים אלף האסיאנים שבאותה השנה ממש דיממו מן הצלקת המכוערת שנפערה בבטנה של אוגנדה, חלחלו אל תוך חלליה האפלוליים של בריטניה, צפו במי האמבט המטונפים שהותירה המהפכה של אידי אמין: ההמונים המזדחלים שנפלו לכיסיהן של ערים כמו לסטר וו?מב??לי. לא היתה לו כל כוונה להתמוסס בתוך נהרות הדם, בין צבאות החיידקים של אינו?ק פ??או?א?ל, לחרבן בסיוטיהם של אנשים על נוף ארצם היקרה.
הוא ד"ר מאה?ש ואסי, דוקטור לפילוסופיה, אדם שהחל את הקריירה שלו במתמטיקה בשינון לוחות כפל מתחת לעץ גדול בפ??טיא?ל?ה עם חמישה-עשר חברים לכיתה, את עורו ניקדו תבליטי אבק וח?מ??ם הצרוף של המספרים הניע אותו. עתה הוא כאן, עובד במרחק של קצת יותר משעת נסיעה מביתו, מרצה בכל שבוע לפני מאה סטודנטים, נמנה עם סגל אוניברסיטת ס?וו?נ?זי, שלוחה של אוניברסיטת ויילס עצמה. ובכן, מה את אומרת על זה?

מאה?ש כחכח בגרונו וחכך בדעתו כיצד להמשיך. הוא שחרר את רגליו מהשיכול ואז חזר ושיכל אותן בתקווה שהוא מקרין התבוננות פנימית נינוחה. הוא עוד צריך ללמוד להירגע, לר?פ?ו?ת את התשוקה הבלתי פוסקת ל?ר?צ?ו?ת. הרגל מגונה, זה הכול, אמר לעצמו.

ש?רין הציעה לגברת גו?לד את צלחת הכיבוד. הירקות נצצו בברק של חום מבעד לבלילה: קליפות חציל בסגול עמוק וקישואים ירוקים דחקו את קימוריהם העבים מבעד לציפוי המטוגן."בבקשה, קחי אחד," אמרה בחיוך ותחבה מפית נייר לידה של המורה. "את אוהבת אוכל פיקנטי?"

מאה?ש ניצל את ההזדמנות להתערב. "אני יודע מצוין מה זה מ?נס?ה, גברת גו?לד. אשמח ללכת לשם עם רו?מיק?ה ולראות איך זה."

בשבועיים הבאים, לקראת בחינת הכניסה למ?נס?ה, כפה מאה?ש על רו?מי שגרה דומה לזו שכפה על ש?רין במהלך הריונה בשנת נישואיהם הראשונה.

באותם הימים הוא נמשך בכל מאודו לאופייה הסוער של רעייתו החדשה: העיניים הכחולות הענקיות (סטיית צבע אקזוטית שעברה מדור לדור במשפחתה והיתה לה מקור לגאווה רבה) שנדמה כאילו צרחו מארובותיהן כשכעסה, נטיפי התלתלים השחורים שנחו בחושניות על הזית הלח של מצחה. אך היסודות הסטריאוטיפיים של איחודם הדאיגו אותו – העובדה שלמעשה היו זרים זה לזה, כי נפגשו רק פעם אחת לפני החתונה, וההתעברות ארעה בתוך חודש מיום נישואיהם, ממש כפי שהוריהם בבית קיוו.
באותה תקופה הם התגוררו בדירת חדר סטודנטיאלית. מהמטבח עלו ריחות גז שדחקו אותם אל החדר שישנו בו. הכסף היה מצוי בצמצום: מאה?ש עבד בסניף הדואר באוניברסיטה כדי להוסיף על סכום המלגה שקיבל, והוא תבע חסכנות: "אם נרוויח שתי לירות שטרלינג, נחסוך אחת," אהב לומר. "אני לא מוכן להיות אחד מאותם אנשים שקשה להם למצוא מטבעות בשביל החימום. אם נבחר להיות חסרי כול, אין בעיה. אם יהיו לנו חסכונות משלנו, אף פעם לא יוכלו לכפות עלינו את המצב הזה."

ש?רין באה איתו בסופי שבוע למועדון הספורט באוניברסיטה כדי ליהנות ממקלחת חמה; בשאר ימות השבוע היא הסתפקה בחדר האמבטיה המשותף המוזנח בקומה מתחת. בשעות היום היא ניסתה להשרות על החדר האחד שהתגוררו בו משהו ממה שהיא תפסה כחיי משפחה. ניהול משק הבית עזר לה להתמודד עם בדידותה והיא חיפשה את מקומה בין מגשי הנירוסטה ובדי הסארי המקופלים שהביאה מבית הוריה.

הוא היה חוזר הביתה בשעות הערב המאוחרות, עייף מהחיים ביקום המרוחק של לימודי הדוקטורט שלו, ומתחיל את מה שש?רין (תחילה בבדיחות הדעת ואחר כך בקביעו?ת מרירה) כינתה "נהלים של מחנה משטרתי". הוא הוציא אותה מן התכונה העשירה של עולמה: קטע את המתיחות המעוגלות של הצ?'פ??אטי ואת קשת הצבעים האבקתית של תבליניה, ובדיוק בשבע-וחצי בכל ערב פגע בגאוותה כשהכריח אותה להתיישב ליד שולחן הפלסטיק המתנודד ולעבור על אירועי היום. הוא לא היה מסוגל לחתום על מינוי למשהו ארעי כמו עיתון יומי, אך ביקש מש?רין שבצהרי כל יום תלך לקרוא אותו בספרייה המקומית. היא היתה רשאית לקרוא כל מה שעולה על רוחה; הדבר היחיד שביקש הוא שבכל יום, לפני ארוחת הערב, הם ינהלו שיחה של שעה וינתחו מה שקראה. כאשר ש?רין השיבה אש בעיניים גאות שרתחו מהשפלה ואמרה שלא כך היא רגילה שינהגו בה – שלא ציפתה שבעלה יעליב אותה בצורה כזאת – הוא פירט בבהירות רבה את התוצאות החיוביות שעשו את קו הפעולה הזה להגיוני:

1. הוא יוכל לשוחח איתה על נושאים נוספים מלבד הדרמות והתככים של משפחותיהם המורחבות. בזה תהיה רק תועלת בטווח הרחוק.

2. האנגלית שלה תשתפר, ולכן היא תוכל לצאת לעבוד מיד אחרי שהתינוק ייוולד. היא בוגרת אוניברסיטת דלהי; היא אמנם למדה לקראת התואר בהינדית, אבל הלימודים כללו ספרות, פילוסופיה ואמנות. אין כל סיבה שהיא לא תתרום לכלכלת הבית. למעשה, הכרחי שתתרום בהתחשב בעובדה שבקרוב יהיו שלוש נפשות במשפחה.

3. ההליכה לספרייה תהיה גם חסכונית וגם מעצימה. היא תוציא אותה אל העולם ותיאלץ אותה לבוא במגע עם המקומיים – שוב, זה יעזור לה להיטמע בחברה שבה הם חיים עכשיו – במקום שתיכנע לפיתוי לערוג אל החברה שהיא השתייכה לה בבית ולצייר אותה בצבעים ורודים.

4. ההליכה מחוץ לבית תהיה פעילות גופנית טובה בשבילה, בעיקר במצבה הנוכחי.

5. המשטר כולו ימנע אובדן של כשריה השכליים מחמת חוסר שימוש, בעיקר בתקופה קריטית זו של חייה – היריון.

הסעיף האחרון הרגיז את ש?רין במיוחד. אבל היא בלעה את כעסה והמשיכה כפי שהוא ראה לנכון. זמן מה נדמה היה שהסידור עולה יפה – היא פירטה את תאונות האוויר ואת חטיפות המטוסים, את רעשי האדמה, את הנחת המטענים ואת חילופי היריות באירלנד. כשלא הצליחה לבטא את שמות המקומות, הקפידה לציין את המספרים שמעורבים בכל מקרה ומקרה ואגרה בזיכרונה את הספרות כדי לבנות מערך גדול של כלי נשק. לעתים המציאה אירועים במקומות חסרי שם - מטוס שכמעט נפל בים ההודי בגלל טעות טייס זעירה והפרות סדר קטנות במסגד על הגבול עם פקיסטן; יום ללא חדשות מסעירות הוביל אל גורו נערץ ששילהב אלפי תלמידים בגו?ג?'ר?אט, כמו היה נביא עכשווי.
המעשיות האלה תמיד מצאו את דרכן חזרה אל תת היבשת. מאה?ש אסר עליה לשקוע בהרהורים על עברה, אבל לפעמים, כשהמציאה את הבדותות, הוא כמעט שלא עמד בפני מתיקותה. לבו התרכך כמו מרשמלו על האש. הוא נאבק בעצמו וניסה לשמור על פרספקטיבה. "את בטוחה?" הוא היה שואל ומסתיר חיוך. וכך הם המשיכו עד שש?רין החלה להיסדק, לפרוץ בהתקפי זעם, לאבד שליטה. לבסוף הגיע היום שהמספרים לא סיפקו עוד את מאה?ש, והוא ביקש שתביע את דעתה על התוכניות של ראש הממשלה הית למלחמה באבטלה. היא התפרצה. נשמעו צריחות, היו חריקות שיניים, צלחות הוטחו על משטחי עבודה והיא נפטרה מהטקס אחת ולתמיד.

"אף פעם כבר לא נחזור, נכון?" אמרה בנימה משדלת, גירתה אותו להכחיש את דבריה. "זה כל מה שאני יכולה לצפות לו עכשיו. אמרת לי שזה רק בשביל הדוקטורט, אבל אני אף פעם לא אראה שוב את המשפחה שלי. שיקרת לי, נכון? בזה זה נגמר!"
"איך זה קשור לאיזשהו דבר?" שאל מאה?ש. "ובכל מקרה, אני בטוח שנקבל את ההחלטה הנכונה כשיגיע הזמן, לא? למה להגיד ששיקרתי?"
"כשריאיינת אותי כדי לבדוק אם אני מתאימה לנישואים שאלת אותי אם אני רוצה לחיות בחוץ לארץ," אמרה ש?רין ובלעה את רוקה. "אמרתי לך אז, 'לא, אני הודית, הלב שלי ד?סי'. רק שלוש שנים, אמרת."
אבל כשרו?מי היתה בת חמש ומשוואת "מ?נס?ה" צצה לה לפתע, ש?רין כבר היתה מבוססת היטב בשוק העבודה. בשביל מאה?ש היו נהלי המחנה המשטרתי זיכרון רחוק, טבול בתמימות של שנותיהם הראשונות יחד.

לרו?מי לא היתה ברירה. בבית, מחוץ לשעות הלימודים, היה עליה לעמוד בלוח זמנים צפוף מזה של שאר הילדים בבית הספר. היא היתה בת חמש, אך למרות גילה הצעיר, ואולי דווקא בגללו, למדה בשמחה. היא הפגינה התלהבות אמיתית ממשחק המספרים: הס?פרות שהוא הטיל לעברה מצאו את יעדן שוב ושוב, והיא חבטה אותן בחזרה במרץ רעבתני שריגש אותו ובלבל את ש?רין.
במהלך השבועיים האלה, מאה?ש אסף את רו?מי מבית הספר בכל יום בשלוש ארבעים וחמש בדיוק, ובבית, אחרי ארוחה קלה וכמה תרגילי יוגה פשוטים, הם התחילו להתכונן. נוסף לתפריט בסיסי ומאוזן מבחינה תזונתית, ש?רין סיפקה בהפרשי זמן קבועים את המאכלים שרו?מי אהבה. אלה כללו כמות קטנה של עוגיות במילוי זה או אחר, וסופגנייה ממולאת בריבה או גלידת שוקולד מאוחר בערב. בכל שעתיים הם עשו הפסקה קצרה של רבע שעה, התמתחו או טיילו יחד בשכונה. הטיול החל ביציאה מהשער האחורי. ביתם היה האמצעי בין עשרה בתים דומים שהתפרסו לשמאלו של הכביש במעלה הגבעה - לבני טרקוטה משובצות בחומר איטום ק?ר?מי צהבהב וגגות בצבע גרפיט שארובות צינור זעירות בצבצו מהם - זהים במראם ותואמים לבתים ממול.
מאה?ש עקב בעיניו אחרי שני זנבות-הסוס של רו?מי שהיטלטלו לפניו כשהלכו יחד בשעות בין הערביים וחש קרבה אל בתו. בראש הגבעה התחברה הסתעפות השביל שהלכו בו למדרכה רחבה, צמודה לכביש מהיר, שמעת לעת פרצו אליו מכוניות. מאה?ש יצר מסלול יציב סביב הבתים, ושוב ושוב קלט מעבר לכביש את שלישיית החנויות (דוכן עיתונים, מכבסה וחנות לחומרי בניין) שטבלה בריח העשיר של זיהום ושל צמחייה ביתית, ובזמן שהתקדם כך חש שמסתרי השקט קושרים אותו אל רו?מי, שמפגשי השאלות-ותשובות שלהם מהפנטים אותו. לכל שאלה היתה תשובה. אחרי שחשבה, נאבקה וניסתה דברים שונים, היא מצאה את התשובה לכל שאלה ששאל. כזאת היתה האינטראקציה ביניהם. אפילו ש?רין היתה ממוקדת בתקופה הזאת, מתואמת עם לוח הזמנים ובלילה מוכנה להכין את רו?מי לשינה עם אמבטיה וחלב ששקדים כתושים בחושים בתוכו.

ביום עצמו הוא רצה שש?רין תבוא איתם, אבל היא ויתרה בטענה שאם הוא ירצה להיכנס לשיחה רצינית עם מישהו, היא רק תקלקל. יהיה הרבה יותר טוב אם הוא ייקח את רו?מי לבדו. הוא הסיע את רו?מי למרכז הקהילתי שהסניף המקומי של מ?נס?ה נפגש בו באותו חודש. ש?רין הלבישה אותה בשמלה של סאטן דהוי שמצאה בחנות יד-שנייה: רקע אפור ועליו הדפס של פרחים אדומים גדולים שנראו כמו פרגים. חגורה נקשרה בקשר פרפר רפוי באמצע גבה של רו?מי. כאשר נעצר ברמזור הביט מאה?ש בבתו בת החמש שישבה לצדו, ולרגע נבהל. האם היא נראית כאילו היא בדרכה לחתונה? האם הם ייראו המוניים? הוא ביטל את המחשבה כלאחר יד. אם יש דבר אחד שהוא יודע ידיעה של ממש, הרי זה שהדברים האלה משמעותיים פחות מכול. חשוב להיאחז בידיעה הזאת. פשטות ההליכים.

אולם איש לא הכין אותו לאפשרות שדקות, אפילו שניות, מהרגע שייכנסו לאולם, הוא כבר ינהג בחזרה. הם איחרו, נכון, והעובדה הזאת בלבלה אותו. הוא תהה מדוע לא וידא מה לוח הזמנים שלהם. (האם עשה זאת בכוונה? שאל את עצמו מאה?ש אחר כך. אם כן, מה פירוש הדבר?) אבל בכל זאת, איש לא יכול להסביר את הצמרמורת שחלפה בו כאשר האיש ליד המיקרופון הפסיק את דבריו כדי להפנות את עיניו אל קצה האולם ולהביט בשניהם. רו?מי לחצה את ידו שעה שחמש שורות של אנשים הסתובבו אליהם, והדובר קרא להם לשבת לפנים. אך מאה?ש לא התיישב בתוך ים הפנים הלבנים (מה הקשר לצבע? אפילו עכשיו לא היה מסוגל להסביר את זה). הוא אחז בחוזקה בידה של רו?מי, הסתובב ויצא את החדר במהירות כזאת שרק כאשר נכנסו למכונית עלה בידה לדבר.

"לאן אנחנו נוסעים, אבא?" שאלה בעת שחגר אותה, ובקדחתנות כיוון את המראה ומשך את המושב קדימה.
נעשה את זה בעצמנו, ענה בשקט והרגיש שחום לא טבעי מציף את מצחו. הוא רעד. אנחנו לא צריכים אותם, חשב בזמן שנסע לאחור ובדק במראה שמא גברת גו?לד מגיעה, באיחור אף היא.