כולי תקווה שההורים שלי או שלכם - לא קראו את גיליון טיים אאוט האחרון, שהוקדש לסמים והחלק הנכבד שהם תופסים בחיי היום-יום שלנו. מי שכן קרא את הגיליון המרשים לכשעצמו (במיוחד בדיקות המעבדה שנעשו ומצאו מה בדיוק יש בסמים שמוכרים לנו), עוד עלול בטעות להאמין שתל אביב היא עיר של מסוממים - הגרסה הישראלית להמסטרדם של "הסמויה" - בה ציבור שלם לא עושה כלום מלבד לחיות ממנה למנה. זו תופעה די שכיחה לישראלים, נגזרת ישירה של מיתוסים דוגמת "עם הסגולה" שמאכילים אותנו מגיל צעיר, ובמסגרתה אנחנו בטוחים שמוטבים אנו מהגויים; "אין קהל כמו בישראל", "אין מסיבות כמו בישראל", "אף אחד לא קרחניסט כמו הישראלים" ושאר חריוני סוסים טיפוסיים שאנחנו נוהגים לנטוע בעצמנו באיזה מן סיפוק עצמי לא קשור למציאות. השבוע, למשל, ביקרתי בלונדון ואני יכול לדווח לכם בלב שלם שהאנגלים - כמו גם האוסטרלים, היפנים, הארגנטינאים, האיטלקים והספרדים - יכולים ללמד אותנו כמה שיעורים בהלכות הקרחנה. במלים אחרות הם לא רואים אותנו ממטר.
בכל מסיבה לונדונית נתונה לא עוברות חמש דקות מבלי שמישהו יציע לך כדורים, MDMA, קטמין או קוקאין במחירים אטרקטיביים, וישתומם כשתסרב ותשחרר הבעה של "עזבו אותי באמא שלכם, אני פה עם ההוואנה קלאב שלי"; ככל שמתקדם הערב המחיר יורד ובשלב מסוים, כשהבחור החנון למראה שמולך מבקש רק 20 פאונד עבור חמישה כדורים, אין לך בדיוק מה לעשות מלבד להושיט את היד לארנק. עזבו את האקסטזי, העיקר שכבר ירדו ממך, החארות. המשוואה כאן היא די פשוטה הסמים הם לא רק חלק אינטגראלי מהמסיבה; הם חלק בלתי נפרד ממנה. סמים במועדון הם כמו אלכוהול בבר האחד לא יכול לא להתקיים ללא השני. זה לא בהכרח דבר חיובי, בייחוד אם מתמקדים בתווי הפנים האלסטיים של הבחורות, אבל זהו המצב ואנחנו עדיין - רחוקים מאוד ממנו.
אז איך זה שבכל זאת יש בתל אביב את התחושה שכולם כאן נרקומנים? בגלל השופוני. אנשים כל כך מבסוטים מעצמם כשהם נכנסים לשירותים בחבורות שיכולות למלא טיולית מסניפים תערובת של גיר ואמפטמינים ומשוכנעים שהם פבלו אסקובר או כשהם מכססים על הבר ועושים כל כך הרבה ווסאח כשמבקשים ממך ניירות (אם כל כך בוער לכם לעשן במועדון תגלגלו בבית זה גם יותר בטוח וגם יותר נוח), עד שלכולם נדמה שהם חלק מאיזו חגיגה הדוניסטית שבכלל נמצאת ב"הבית של יפתח" ולא במזרח התיכון. העיקר שאצלנו שמים זין על חוק העישון.
עד אור האפטר
המסיבה המוצלחת ביותר בה נכחתי בלונדון היתה במסגרת חגיגות הסגירה של ה-T Bar, לאונג' חינמי במזרח העיר, שהפך בשלוש השנים האחרונות למקבילה המועדונית של טרנטינו/ וודי אלן כוכבים גדולים באו לעבוד אצלו בכלום כסף רק בגלל שהוא קול. כמעט בכל יום בשבוע יכולת ללכת לטי בר ולמצוא שם די ג'יי מהמדף העליון, קהל מקומי עם אוריינטציה מוזיקלית חזקה ואווירה של אפוקליפסה עכשיו. בניגוד ל-The End עוד מועדון חשוב שייכבה בחודש הבא את הסאבים או פאבריק, אפשר אפילו היה למצוא שם בחורות, ואני לא מדבר על בהמות אנגליות עם גריז של בייקון וריח של שעועית אפויה מהפה.
מסיבות הסיום של המקום המעולה הזה, איפשהו בין הפנורמבר לשסק, העלו לרגל את כל הכוכבים של האנדרגראונד טכנו וההאוס האירופאי - אניה שניידר, מיכאל מאייר, קלואי, דמיאן לזרוס, איוון סמאג', אנדרו וות'רול, ג'יימי ג'ונס, היידי ועוד - שסובבו בו בכל פעם שביקרו בלונדון וראו בטי-בר בית (הייתי אומר בית חם אבל אתם לא מבינים איזה קור בלונדון. התחממות גלובאלית, עאלק).
בשישי האחרון ניגנה שם קאסי אחת משלושת הדי ג'ייז המועדפים עלי כרגע וסיפקה עוד סט מנצח של דיפ ואולד-סקול האוס עם אנרגיה טכנואידית. הקהל בראשות שתי כוסיות-על שהתלבשו כמו עוזרות בית עם מכנסונים, סינרים ומברשות - הגיב בטירוף; הסאונד, כמיטב המסורת, התגבר ביחס ישר לתפוסה במקום והפך היקפי יותר כשבעוד ועוד פינות נחבאות נגלים רמקולים שהופכים את החוויה לטוטאלית יותר; התאורה היתה מינימליסטית, אבל בדיוק כמו המוזיקה, אפקטיבית בזכות הניואנסים והתאורן המצוין שהפעיל אותה, עם מעברים בין חושך מוחלט לספוטים קטנים שמאירים על כולם בעדינות. מה שהיה אמור להיגמר ב-04:00 נמשך עד אין לי מושג מתי, כשלאחר מכן, איך לא, הגיע גם האפטר.
עוד בוואלה!
כישרון מקומי
נדמה לי שאם אפשר ללמוד מכל החוויה המאוד חיובית הזו משהו, זה לאו דווקא שנגזר עלינו לשבת בסבל אלפי קילומטרים משם ולקלל, אלא לאמץ מעט מההתנהלות הצנועה של הטי בר. ברור שאין מקום לנסות ולהיתלות בהיצע והמגוון האדיר מבחינת מוזיקה, קהל ואכסניות שיש בלונדון בינינו, איזו עיר יכולה? אבל אולי מהמקום הזה בדיוק צריך להגיע השינוי בגישה.
עד היום נאחזנו, כאידיאל, בלונדון כמו גם בניו-יורק - על הצד הגרנדיוזי שבה. המודלים שלנו לחיקוי היו האספקטים הגדולים מהחיים שתרבות הבילוי שלה מספקת החללים הענקיים, התפאורות, התאורה, מערכות הענק והגישה האנטיפטית - בעוד שאת הלחם והחמאה זנחנו לגמרי. הרי הרבה לפני שקמו המיניסטרי אוף סאונד, הטרנמילס, פאבריק או לאחרונה המאטר, היה שם בסיס רחב ואיתן של תרבות חיי לילה בגובה העין והכיס בלי יותר מדי יומרות. הטי בר הוא זכר לאותם יסודות והוא רק דוגמה אחת; גם פלסטיק פיפל ונוטינג היל'ס ארטס קלאב שייכים לאותה אסכולה. מקומות שלא קמים ונופלים על גודל השמות שמבקרים בהם, אלא נעזרים בכישרונות המקומיים והזמינים; בונים ונבנים איתם ומהם, בהתמדה ובסבלנות. הדינמיקה הלילית בתל אביב, וישראל בכלל, חייבת לשאוב מהם יותר השראה.
בסיבוב הקודם של המיתון, לפני שש-שבע שנים, חיי הלילה התפוררו בגלל התלות שלהם בתכנים יקרים וחוסר היכולת של המועדונים (וכתוצאה מכך של הקהל שהתרגל) להתגמש ולייצר מציאות חלופית קונקרטית הגיונית יותר. רגע לפני שהוא יוצא לעוד רונדל, אולי כדאי שלשם שינוי נפיק לקחים מהעבר. אתם יודעים, כדי שלא יהיה כאן עצוב.