כמו דבורה, עוקצת

גמר האח הגדול שהגיע (בואו נודה, בשעה טובה) לסיומו, הציב סטנדרט חדש, לא רק במונחי ריאליטי, אלא במונחי שידור מצוחצח, מהודק ומתוקתק למופת. יש שיאמרו ביחס הפוך לחלוטין לכל הלכלוך, הויכוחים המכוערים, השד העדתי שפרץ, ויש שיוסיפו גם הערך הנמוך של התכנית לעומת תכנים איכותיים אחרים שאפשר למצוא בטלוויזיה ומחוצה לה (ע"ע מחאת האמנים במוזיאון תל אביב אמש). האולפן הנוצץ, האווירה החגיגית והנדסת המתח באמנות כזו שטרם ראינו, היא זו ששברה שיאים. וכן, גם הצבעות הצופים.

אבל אחד המרכיבים היחידים שלא "קשת" ולא ההפקה יכלו לחזות, הוא המרכיב האנושי, זה שיצר את אחת הדרמות הכי מותחות שנראו על מסך הטלוויזיה. אותו מרכיב שיכול היה להיכתב לעילא בדרמה טלוויזיונית, אבל אולתר במקרה זה בסיטואציות אנושיות, לא מתוכננות, לא מתוסרטות, עם קצת עזרה של ציוד עריכה מתקדם. אותה דרמה היא, מיותר כמעט לציין, מלחמת הבובלילים בפרידמנים, ובמערכה הראשונה, כך זה נראה, ניצחה שפרה.

לא משנה כמה צפוי חשבנו שיהיה הגמר, גם אם יוסי היה זוכה, הדבר האחרון שאפשר להגיד על הגמר הוא שהוא היה צפוי. הקולות של עינב היו אמורים לעבור ליוסי, אבל תקלה בשלטים שארגנו החברים באשקלון, כמו גם הרצון החופשי של מצביעי עינב, בלבלו את המצביעים, ויש כמובן את אלה שלא שכחו ליוסי את סיפור הבחורה; מיילים למען שפרה הועברו בשרשרת, "הצביעו לקול השפוי" הם קראו, אבל האנטגוניזם ששפרה עוררה בקרב קהל אחר, שראה בה מתנשאת, חשב בכלל לתרום את הקולות ללאון, כמו גם אנשי הקהילה ההומו-לסבית; והיו גם אלו שחשבו שבין כל הבלאגן של שמות המשפחה, לאיתי – שלא התלכלך, לא טינף את הפה והתגלה ככזה שיושב על הגדר – הכי מגיע לזכות. צפוי, זה בערך הדבר האחרון שאפשר היה להגיד על הגמר הזה וזהו סוד ההצלחה הגדולה שלו.

107 ימים אחרי, נדמה שאמרנו כבר הכל על "האח הגדול". עוד מעט מתחילה מלחמה נוספת, די דומה למלחמת הפרידמנים והבובלילים. בלט מול ריקודי רחוב. ואולי ממלכות היופי של "המירוץ למיליון" תבוא הישועה, או מהשורדים באיי הפנינה. ואולי, הדרמה הישראלית שנדחקה לפינה, תרים את הכפפה ונראה איזה "מרחק נגיעה", רק שבמקום דוסה ורוסי, נזכה לגרסת היוסי והשפרה.