"J.C.V.D" הוא הסרט הטוב בקריירה של ואן דאם

"J.C.V.D", שיצא עכשיו בדי.וי.די, הוא ללא ספק הסרט הטוב ביותר של ז'אן קלוד ואן דאם. כן, יותר טוב מ"קיקבוקסר".
אם לא די בכך, סרטו של הבמאי הבלגי מברוק אל-מכרי - בו מגלם ואן דאם כוכב אקשן מזדקן, מריר ותשוש רגשית וגופנית (כלומר, את עצמו) – מספק למחסל מבריסל הזדמנות להרביץ את אחת מתצוגות המשחק המרשימות, ההזויות והמפתיעות של השנה. לא פחות.

כי לא באמת הייתם מצפים ששיא של סרט בכיכובו של ואן דאם יהיה מורכב ממונולוג דומע ונוגע בן שבע דקות שבו איש האקשן – שמעולם לא היה העיפרון הכי מחודד בכיתה, בלשון המעטה, ושקנה את עולמו בזכות ישבנו המוצק, גמישותו הבלתי נלאית ויכולתו הטבעית לכסח לרעים את הצורה - מרחף לפתע מעל לסט, ללא סיבה נראית לעין, פונה למצלמה, ועורך עם עצמו חשבון נפש נוקב וחסר פשרות. ובכל זאת, זה בדיוק מה שקורה כאן.

הרעיון של הכישרון העולה אל-מכרי ("לוק בסון החדש", לטענת הצרפתים) ושותפו לכתיבת התסריט, פרדריק בנודיס (שכבר עשה סרט תיעודי על ואן דאם ב-2003) – ללהק את ואן דאם בתפקיד עצמו - מבריק למדי, והנכונות של ואן דאם לשתף פעולה וללכת על כל הקופה, למרות הסיכון וההשפלה הטמונים בדבר, פשוט מעוררת הערצה. אבל מצד שני, זה לא שבאמת הייתה לו ברירה. או שבאמת נותר לו עוד מה להפסיד.

כבר למעלה מעשור שסרטיו הולכים ישר לדי.וי.די. ובנוסף, ככל שעוברות השנים הסרטים האלה רק הולכים ונהיים יותר ויותר עלובים. הימים היפים בהם ואן דאם פלירטט עם הביג טיים, בזכות סרטים מושקעים יחסית דוגמת "מטרה קשוחה" (הסרט האמריקאי הראשון של ג'ון וו), "טיים קופ" ו"מקסימום ריסק", חלפו להם מזמן, ואת מקומם תפסה שרשרת לא נגמרת של זבלונים זולים ונטולי תסריט ו/או השראה שמופקים ברומניה ובולגריה ושמשווקים לקהל הבינלאומי הנאמן והלא בררן (לא יודע מה אתכם, אבל אחרי "המסדר", מ-2001 – שבו ואן דאם מתחפש לאברך והולך מכות עם בחורי ישיבה בעיר העתיקה – די הפסקתי לעקוב).

אם תוסיפו לכך את ההרגלים הרעים של האיש (קוקאין, נשים) ואת נטייתו המולדת לדבר שטויות בראיונות ולהביך את עצמו (כמו הפעם בה קיבל זיקפה בשידור חי בטלוויזיה), לא תתקשו להבין מדוע בימינו אפילו סטיבן סיגל השמנמן מצליח לגנוב לו תפקידים.

בכל אופן, ב-"J.C.V.D" ואן דאם מקבל הזדמנות משמיים לצחוק על עצמו ולהוכיח את ערכו האמיתי, והוא לוקח אותה בשתי ידיים. עד כדי כך שהוא אפילו הסכים לעבוד בחינם (כך הוא טוען, לפחות).

העלילה - שמערבבת בחינניות את "אחר צהריים של פורענות" עם "להיות ג'ון מלקוביץ'" - מוצאת את גיבורנו המובס והמסכן שב לבלגיה כדי להתאושש, לאחר שהפסיד במשפט משמורת על בתו. מצבו הכלכלי מחורבן, מצב הקריירה שלו רחוק מלהיות מזהיר, ואם זה לא מספיק, במהלך טיול שגרתי לסניף הדואר, על מנת לפדות צ'ק, הוא גם נקלע לשוד ומוצא את עצמו מוחזק כבן ערובה.

המשטרה מניחה בטעות שואן דאם הוא השודד - שביאושו הוא החליט לשחק אותה או.ג'יי סימפסון. השודדים מחליטים לנצל את הבלבול הנ"ל לטובתם, וכצפוי, הדבר מוביל לשורה של הסתבכויות אלימות ומשעשעות (אם כי חשוב לציין שבת'כלס, מלבד סיקוונס מרשים וארוך בפתיחת הסרט, יש כאן הרבה פחות אקשן ממה שהייתם אולי מצפים שיהיה).

בין לבין, התסריט קופץ קדימה ואחורה בזמן על מנת לתת לצופה את תמונת השוד מכמה נקודות מבט, ועל מנת לספק הצצה לחייו הפרטיים המפורקים של ואן דאם. כמו שצוין קודם, זה נגמר בדמעות.

"J.C.V.D" הוא אמנם סרט ארטיסטי ומעט מתחכם, ולא הכל עובד בו במאת האחוזים, אבל הוא מצחיק מאוד, יש בו אהבה גדולה לז'אנר, יש לו אחלה פסקול, הוא מפגין כבוד גדול לגיבור שלו, וכל מי שמצא את עצמו בילדותו נשבע אמונים לסרטים כמו "ספורט הדמים", "לב האריה" ו-"מכונת תופת" יעשה לעצמו טובה גדולה אם יראה אותו. אבל אתם יודעים מה? למרות שהם בטח ייהנו קצת פחות, גם אנשים נורמליים, שבדרך כלל אינם צופים בסרטים מסוג זה, עלולים למצוא את עצמם מבלים בנעימים. כי אם עד היום חשבנו שואן דאם הגיע לשיאו כשחקן כאשר גילם תאומים ב"דאבל אימפקט" (ההבדל העיקרי בין שני האחים היה התסרוקות שלהם), הרי שכעת מתברר שכל זמן שהוא מדבר בצרפתית, יש לו עוד דבר או שניים למכור. כמו את הרגשות שלו, למשל. מי ידע?