חינוך מיוחד

שתלך המלחמה הזאת לאלף עזאזל, תכלה היא וזוועותיה. שתיקח איתה את כתביה, פרשניה וקלישאותיה, רק שתעשה טובה, שתשאיר אחריה את "לומדים ביחד". נדמה לי שזו לא בקשה מוגזמת, אחרי שנאלצנו לסבול את שטף המילים הנבובות והפירוטכניקה בשמיים השחורים של עזה, שלפחות תישאר לנו מזכרת צנועה, שלא כוללת יותר מלוח, גיר, קבוצת תלמידים וכמה רגעים טלוויזיונים מרוממי נפש. אחד כזה זהר בספונטאניות שלו, דווקא על רקע המראות הכל כך צפויים מהקרבות, שכמה שלא יהיו כאוטים וסנסציוניים, עדיין התמונות שהם מספקים לנו מתוזמרים ומפוקחים כמעט באופן בנאלי. מיד אחר כך, לעומת זאת, עמד הסופר והמורה חיים באר מול צאן מרעיתו – חבורת תיכוניסטים עם תערובת של שעשוע ושעמום בעיניים – והתכוון להמשיך בשיעור הספרות שלו, אלא שאז, בשידור חי, זמזום כלשהו קטע אותו. רגע אחד עמד נבוך, סקר את תלמידיו ושאל אותם מה פשר הצלצול. דווקא התקלה הלא צפויה הזאת הפכה את הסיטואציה לכל כך אמינה, נסכה חיים בתפאורה הזולה שמסביב והעניקה למעמד המאולץ איכות של שגרת יומיום, שפויה ומרעננת בתוך הטירוף שהקיף אותה. מישהו שכח לכבות את הטלפון. אין יום שזה לא קורה.

אחר כך הוא גם חילק דפים שצילם מראש ונאלץ להתמודד עם פרץ צחוק שפשה בקרב התלמידים. הם התנצלו, הסבירו לו שמדובר בהתפרקות מתח ואמרו לו שמדובר ב"מצב כפית" – סיטואציה שבה כל מילה סתמית ככל שתהיה, כפית נניח, תגרום לך לגיחוך בלתי נשלט – ובאר חייך, הודה לרון על הדברים המחכימים והמשיך בשיעור. המפגש בין הפיגורה הספרותית לדיבור המגומגם שלהם, זה שמקרים אחרים נוהגים לבקר כעברית קלוקלת, הפך אפילו את ה"כאילו-כזה" שלהם לפיזור נפש חינני, עמוס בתום נעורים. באר ידע לדבר אליהם בגובה העיניים מבלי למזער את עצמו, פרש להם את הטקסטים של עגנון וחיים גורי בסבלנות וברצון כן להעשיר את עולמם, ולפי המבטים הסקרנים בתום השיעור נראה שהוא נחל הצלחה. היתה שם תלמידה אחת בשם ענבר שנראה שהצליחה להקסים את באר. מדי פעם הוא הקפיד לשאול – "נו ענבר, ומה את אומרת על זה?".

אז נכון, נאלצנו לסבול את עודף הממלכתיות של שמעון פרס ואת הדיבור העצל של הנשיא לשעבר יצחק נבון, שמי שצפה בתגובה המפוהקת של התלמידים יכול למצוא גם בו פאן קומי (מתי נתקלתם לאחרונה במישהו נרדם בשיעור חי?), אבל הרווחנו את הטון הדידקטי של יוכי ברנדס, כזה שמצמית בני נוער הרבה יותר מאזעקות. היא לימדה את סיפור יוסף ואחיו וגם מי שכבר מזמן שכח איך מרגישה שעת אפס יכול היה למצוא עניין בחומר. לא רק ביחס לקולות המלחמה ניכר איכותה של "לומדים ביחד" – משהו בפשטות של התכנית, בזרימה החופשית שלה, באופן שבה היא משאירה מקום לטעויות, עומד בניגוד גמור למלכותיות המצועצעת, לגרנדיוזיות המביכה, להתלהמות ולקפיצות של שאר תכניות הבידור. היא נראית כאילו גאלו אותה מארכיון הטלוויזיה החינוכית והמימד הנוסטלגי הזה יודע להציע נחמה.

עגלה מלאה ועגלה ריקה, דימה החזון אי"ש את עולמם של החילוניים מול זה של הדתיים, ומי שסוקר את לוח השידורים, בעיקר של הערוצים המסחריים, יכול לחשוב שאכן מדובר בתיאור מדויק: רובן ככולם של תכניות הרוח הן תכניות דת, ואילו הבודדות שעוסקות בתכני עומק מהעולם החילוני משודרות בשעות או בערוצים נידחים. לפחות בנוגע לעגלה הטלוויזיונית, החזון אי"ש אכן צדק.

מה שכן, מלחמות מוציאות מאיתנו את המיטב. כלומר, ממש לא, אבל אם נזכור שכל התרבות המערבית נולדה כתוצאה מהאיום הביטחוני על אתונה, אז אולי יש בכל זאת יש משהו במלחמה שגורם לשידוד מערכות. "לומדים ביחד" היא טיפה בים ההבל, גם אם היא לא שקולה למשנתם של אפלטון ואריסטו: מתי בפעם האחרונה קיבלתם בערוץ 2 חצי שעה רצופה עם חיים באר, יוכי ברנדס או מאיר שלו? מתי בפעם האחרונה זכינו להתיישב מול המסך ולהאזין לאדם שבאמת מסוגל להרחיב אופקים? גם המעמד עצמו, שמפגיש דמות ציבורית מוערכת עם בני נוער, כשהם קשובים למוצא פיו ולא צורחים בהיסטריה כמו שבדרך כלל מציגים אותם על המסך, הוא מעמד שמכבד את שני הצדדים. כל שנותר הוא לקוות שהתכנית תחלץ מהקונטקסט האקטואלי, תארח אנשי תרבות ורוח בסדר גודל ראוי ותמשיך להיות משודרת גם כשהתותחים יידומו. מישהו בקשת חייב להבין שרונית תירוש כמורה לתנ"ך היא הדבר הכי סקסי בטלוויזיה.