יש טעם מסוים לפגם בהפיכתה של "שבוע סוף" לשק החבטות הקבוע של מבקרי טלוויזיה, כשהאזכור שלה תמיד מגיע כדימוי שלילי או דוגמה להומור ירוד; מה שחורה כאן הוא לא העוול שנעשה לצוות הכותבים שמנפק כאן את פריי ולורי בלי שאף אחד שם לב, אלא העובדה שבעוד ואצל המתחרים בקשת מדקדקים המבקרים בכל פסיק ופריים, את "שבוע סוף" אף אחד מהם לא באמת רואה. מערכון פה, מבזק חדשות שם, אבל לא צפייה בתוכניות שלמות ובאופן עקבי, שמהן אפשר יהיה לגבות התייחסות קונקרטית.
בד בבד עם ההתנכרות מצד האליטות, התחיל לרוץ על "שבוע סוף" דיבור טוקבקיסטי. גם אם תמיד קיים חשש שגלי התגובות מגיעים מהיחצנים של רשת ולא מקהל אמיתי, הרי שאת ההיטפלות שלהם ל"האח הגדול" הם הצליחו לתרגם לרייטינג לא רע בכלל ולסוג של באזז, כשכל פרק כלל מעקב שבועי אחר דיירי הבית. המשבר שהיה אמור להגיע עם סיומה של "האח הגדול" נמנע גם הוא. ברק ואולמרט ארגנו להם מלחמה, שסגרה להם את הפינה. יחד איתם הגיעו גם מיקי גבע ואלי יצפאן, שהיו אמורים להרים את רף החיקויים.
מבצע "עופרת יצוקה" יכול וצריך היה לשדרג את "שבוע סוף" לכדי תכנית הומור וסאטירה לגיטימית; לדרבן אותה להעלות את המשחק שלה ולמצב אותה כאנדרדוג הנשכן והבועט. זה לא קרה. "שבוע סוף" היא, נכון לאתמול, תכנית שלא ראויה לזמן מסך; אשפה שמזהמת את הטלוויזיה המזוהמת מלכתחילה. והיא בעיקר מעציבה אם ככה נראית ונכתבת הפקת מקור שאמורה להיות תכנית הדגל של אחת משתי הזכייניות של הערוץ השני, המצב הרבה יותר גרוע משחשבנו והאינסטינקט הראשוני להתעלם מהתכנית הזאת, כנראה שהיה מוצדק.
תעמולה בשירות הממשלה
ארבעה חודשים משודרת "שבוע סוף" ואני עדיין לא מבין מה היא מנסה להיות. היא מתיימרת להיות תכנית סאטירה, אבל אין בה ולו נים בודד שחותר מתחת לקונצנזוס הישראלי; מחווה איזושהי דעה, שיכולה לעורר מחשבה או תהיה אצל מישהו. "שבוע סוף" היא החלום הרטוב של ממשלת ישראל וצה"ל - היא משרתת את הגופים הללו בנאמנות וצייתנות עיוורת ונמנעת מלנסות ולערער איזשהו סדר יום שמוכתב מלמעלה. המלחמה ב"שבוע סוף" היא רק עטיפה שאליה אפשר ליצוק עוד הומור גזעני, הומופובי, סטריאוטיפי ומכוער; הומור שהכותבים של "שבוע סוף" אלו עם הנטייה המתנשאת להסביר כל בדיחה שוב ושוב - חושבים שמצחיק את העם וירומם את רוחו בעתות מצוקה: אבי בניהו הוא לא צנזור שמשכתב את החוקים של חופש העיתונות, אלא סתם אדם מקריח; אהוד יערי הוא לא פרשן שמנצל את מעמדו כדי לקדם אג'נדה ניצית, אלא סתם טרחן; מחמוד א-זהאר הוא לא גזען מסוכן וציני, אלא קריקטורה של ערבי מטומטם; מובארק, המנהיג החשוב באזור, הוא משתף פעולה של החמאס; הכישלון ההסברתי של ביבי הוא עוד סיבה לרדת על פולניות, איסמעיל הנייה הפך לפציפיסט בגלל שהוא מפחד מצה"ל, באן קי-מון הוא מלוכסן (לא ברור מאיפה), המחאה של יונתן גפן נגד המלחמה היא שמאלנות מיופייפת וצבועה ופיני בלילי שעיר. וזה עוד כלום לעומת שתי הדמויות הנחותות, דוחות והמפגרות ביותר שנוצרו בקומדיה הישראלית בשנים האחרונות, אם לא בכלל הפרופ' רולידר, שמשוחק באינפנטיליות עילגת על ידי דוד קיגלר ועמית לוגסי בגילומו הסחי של עפר שכטר. הראשון הוא מומחה לפסיכולוגית ילדים שגם בהפקות של כיתות טיפוליות בבתי ספר יסודיים היה נחתך עקב הנומך שלו; השני הוא קואצ'ר-מאמן כושר הומוסקסואל חרמן עם גרוב של דביבון חולה פוליו.
גם המערכונים שהיה בהם פוטנציאל, כמו מדיקל גבר (בית יולדות פרו-גברי), או הדואט של מירה עוואד ואחינועם ניני, נפלו ברמת הביצוע החובבני שלא תואם סטנדרטים טלוויזיוניים שאליהם אמורים לשאוף ב"שבוע סוף". בשבוע שבו "ארץ נהדרת" דופקים תכנית של פעם בעונה, ליאור שליין מצליח להחזיר את התהילה של ימי "משחק מכור" וזרחוביץ' וטייכר צוברים תאוצה, "שבוע סוף" נותרים הרחק מאחור ומזכירים לנו שההצלחה שלהם עבדה כל עוד הם היו לבד בשטח. הדשדוש של תכנית עם פורמט פרום שלא יודעת מה היא רוצה להיות, חלחל גם לכתיבה, שלא הולכת עד הסוף עם שום דבר. מילא זה, אבל היא גם בכלל לא מצחיקה.