העתק/הדבק

אתם כבר מכירים את זה. אתם צופים בקליפ, פרסומת או מערכון ואומרים לעצמכם: "סחטיין, דווקא לא רע. מבוים טוב, מצולם יפה. אפילו האריזה הגרפית מושקעת". לא עוברים שלושה ימים ובמייל שלכם נוחת קטע רשת דומה – דומה מדי – לאותה יצירה ישראלית מקורית. עוד שרלטן מקומי החליט לוותר לעצמו על מאמצים בתהליך היצירה ולבזוז קניין רוחני בקור רוח, זלזול והתנשאות כלפי קהל היעד שלו, שנדמה לו שעדיין מחובר לערוץ ממלכתי בודד ומנותק.

פוסטמודרניזם, שעתוק, איך שלא תסתכלו על זה, נדמה שכל הרעיונות הגדולים כבר נהגו; שכל בדיחה או רעיון כבר מוצו ונסחטו עד תום. אבל יש את הרגע הזה שבו "השראה", או "מחווה" לא חוצות את הגבול, כמו שהן פשוט משאירות טעם רע של עצלנות מוחית ושל ביצוע קלוקל. כך למשל הפרסומת של FOX עם נעם טור ובר רפאלי, דומה להחריד לקליפ זניח של דיוויד שרבט, איזה אקס "משמר המפרץ" ואקס של בר רפאלי (שבעצמו היה איזו מין מחווה לא ברורה ל"רקוויאם לחלום"). גם הדמיון בין האריזה החדשה של HOT ל-"D.A.N.C.E", הקליפ המשובח והמעוטר של Justice, צורם בעיניים (לכל הרוחות – מה חשבתם כשהעתקתם קליפ שזכה בפרס קליפ השנה של MTV? שאף אחד לא ישים לב?); שלא לדבר על זה שהערך ההפקתי ורמת הביצוע של המקור עולים על כל ניסיון מחופף לחיקוי. כשאותה השראה נעשית בשם מוצר או מותג, הקיום שלה הרבה פחות נסבל מאשר לו נוצק לה תוכן אמיתי או מסר; ועוד פחות נסבל כשלוקחים בחשבון את העובדה שדווקא תחום הפרסום אמור להשתבח ברעיונות מקוריים ועקיצה קופירייטרית ב-30 שניות. גם "כן, כן מה ששמעתם" של "ארץ נהדרת" שאב את השראתו (ואולי לא) מהפינה הקבועה בתכניתו של ג'ימי קימל הנקראת בתרגום חופשי "צנזורה לא נחוצה" (לזכותה של "ארץ" ייאמר שכותביה הצליחו לספק פרשנות ישראלית לפורמט); גם ב"שבוע סוף" ספק נגעו-לא נגעו, ברעיון קיים שיצר אודי שרבני במגזין 42 מעלות ומאוחר יותר הופק כאן בוואלה! (גם אם אפשר להניח שהכותבים של "שבוע" חשבו על הרעיון גם בלי לדעת שהוא קיים ולתת להם ליהנות מהספק).

בפרק של סאות'פארק בשם "הסימפסונים כבר עשו את זה", מנסה פרופסור כאוס - הלא הוא הילד נעים ההליכות, האומלל והמנודה חברתית באטרס - להרוס את היום לתושבי העיירה המופרעת. אלא שבכל פעם שהוא רוחש איזו מזימה, הוא מבין שהרעיון כבר מוצה בסדרה מצוירת אחרת, שקדמה לשלו, "משפחת סימפסון". באטרס המתוסכל גונז את שאיפותיו ומנסה לחשוב לבדו על תכנית חלופית, אולם כל תסריט שהוא מעלה במוחו, כבר בוצע על ידי בארט והומר. זו הדרך של מאט סטון וטריי פארקר, יוצרי סאות'פארק, לשתף את הצופים במעט מהתסכולים שעולים בראשו של כל כותב; במיוחד כשהוא רואה רעיון שלא הוא חשב עליו בעצמו. ובכל זאת, למרות שהם מתחרים עם סדרה פורצת דרך שכמעט ובלתי אפשרי לעמוד בסטנדרטים שהיא התוותה, פארקר וסטון הצליחו למצוא את הקול הייחודי שלהם. סאות'פארק היא אולי דוגמה מעט קיצונית, אבל היא גם מחייבת. כן, הסימפסונים כבר עשו הכל, אבל מספר טוב, כזה שמתאמץ למצוא את הזווית שלו, יודע לספר שוב ושוב את אותם סיפורים בצורה מקורית.

מה שהיה נסבל בעידן הפרה-היסטורי ששרה כאן לפני 20 שנה הוא כבר חסר זכות קיום. כשפרקים של הסדרות הכי טובות מגיעים אלינו תוך פחות מ-24 שעות למחשב ואפילו ההורים שלנו יודעים לשלוח ולפתוח קישורים לסרטונים מצחיקים ביוטיוב, אין סיבה מוצדקת להמשיך לשאול תוכן ולהפסיק לייצר מחדש ואין סיבה עבורנו הצופים, להשלים עם זה (ואני לא מדברת פה על פורמטים קנויים, שהם סיפור אחר לגמרי). עובדה שמי שמעז וחותר אל המקוריות – "הכל דבש", "בטיפול", "ואלס עם בשיר", "פרשת השבוע", "תעשה לי ילד", "שוטטות", הבורגנים" וגם לא מעט רגעים ב"ארץ נהדרת", מצליח להיחרט בתודעה חזק הרבה יותר מכל גונב פורמטים עלוב (ונאמר זאת שוב – תתחילו לראות את זרחוביץ' וטייכר כי אחרת תוך זמן קצר תהיו חייבים לשקר ולספר לכולם שאתם דווקא ראיתם את "שינויים בלוח השידורים" ונורא חבל לכם שביטלו אותה). יש לנו קאנון שלם של ספרות ישראלית ויהודית שמשווע לפרשנות עכשווית; יש כאן מציאות שמספקת תסריטים מותחים ובלתי הגיוניים יותר מכל סדרת מדע בדיוני או טלנובלה. למה אתם מחקים?