וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חיים נשים

22.4.2009 / 7:47

דוד רוזנטל קרא את "רק בוקר קיץ, לכאורה" של יעל משאלי ועכשיו, כשהוא יודע יותר על פמיניזם, הוא לא רואה סיבה לחיות

כשהפסקה הראשונה בספר שזה עתה התחלתם לקרוא מתארת מחשבות אובדניות והרהור בטעמם של החיים, אתם יודעים שמצב רוח טוב כבר לא ייצא לכם ממנו. מן הסתם, אתם מצפים למחשבות מרובות קונפליקטים, שעיקרן הוא "מה לעזאזל אני עושה פה, בעולם המסריח הזה?". מהבחינה הזו לא מחדשת יעל משאלי דבר ב"רק בוקר קיץ, לכאורה": העולם אכן מצחין, אני אישה שמאסה בחיי השקריים ובא לי רק לחתוך ורידים, ויפה שעה אחת קודם. רק העובדה שאני פחדנית, עצלנית וסבלנית דיי כדי לספר לכם על זה, מונעת ממני לבצע בעצמי את זממי. אולי יום אחד זה יגיע, כרגע אני נשארת כאן.

"רק בוקר קיץ, לכאורה" הוא סיפורה של מחזאית מצליחה שמזה זמן רב לא מוצאת כיוון חיובי לחייה. היא לא נאהבת על ידי הילדים או הבעל, יחסיה עם הסביבה מרובי קנאה ושנאה וסכיני הרכילות של הנשמות הטובות המקנאות בהצלחתה ננעצים עמוק בגבה. בצר לה היא חצי-בוראת-חצי-משכתבת את דמותה של עמליה, בת אלמוות שחולה במחלה נפשית כבר עשרות שנים. סיפור חייה של עמליה מעודד גם אותה להיפתח ולחשוף מרות שחורות ולהתעמת עם כאבי העבר. הן דומות אבל מאוד שונות. האחת התחתנה עם חוזר בשאלה, השנייה חזרה יחד עם בעלה בתשובה. שתיהן עברו התעללות נפשית מצד הוריהן, האחת ספגה אותה בצורה פאסיבית והשנייה אקטיבית. שתיהן התקשו בגידול ילדיהן, שתיהן מהורהרות ומביטות אל המוות בכמיהה ובכל זאת, יש ביניהן הבדל מהותי. לעמליה יש שם, גם לבעלה עלי ולשבעת (או השד יודע כמה, היא בעצמה לא זוכרת) ילדיה. אמה הספרותית עוטה מסכת אפלוליות וכמוה גם הסובבים אותה – האבא, האמא, בן הזוג, הילדים והחברים – לאיש מהם אין כינוי.

העלילה נעה בשני קווים מקבילים, כשאחת אינה מפריעה לרעותה לגולל את סיפורה, עד שהכותבת מסיטה את ההגה ומתעמתת עם עמליה ועם תפיסת העולם שלה. היא חולקת על האפשרות שדמותה, זו שהיא עצמה יצרה, מספרת את כל האמת, תוהה על אמינותה. כל זאת בשל השוני הגדול בתפיסתו של בן הזוג ושל המוסד הפטריארכלי. עלי, בעלה של עמליה, הוא הגבר המושלם והמסור שלעולם אינו נכנע לגחמותיה ומטפל ברעייתו בנאמנות עד אין קץ. זה לא נראה טוב למי שסבלה כל חייה מבעל קרייריסט ואגואיסט, בן זונה אטום וחסר לב, ששקוע רק בעצמו ושאינו מסוגל לגלות מינימום של חיבה. כך חושפת אישה אחת שני וידויים, שההבדל הבולט ביניהם מתבטא בחלקו ובאשמתו של הגבר במצבה הנפשי.

רציתן שוויון?

אי אפשר להגיד ש"רק בוקר קיץ, לכאורה" הוא ספר מרתק וקצבי, אבל הוא מגולל לא מעט תובנות רעננות על נקודת המבט הנשית. ניתן לצפות מהתערטלות כפולה כל כך עמוקה ונוקבת, לגלות בוז לגברים, אבל המחברת בוחרת לסגור חשבון דווקא עם בנות המין שלה. משאלי, דתייה לאומית ליברלית שפרצה מחסומים רבים והייתה שותפה בעבר ללא מעט מתיחויות עם רבנים על רקע ההגדרה המחודשת שנתנה למושג "דת חופשית", נותנת הצצה רחבה לשני קיני משפחה, אחד חרדי והשני חילוני. בשניהם היא מציגה את דמות האישה כקרבן של עצמה. זאת אומרת, ברור שגם לגברים החזירים, השוביניסטיים והנחותים יש חלק בסבל (אפילו כשהם מושלמים הם פתטיים), אבל מי שבאמת חיסל את האישה סופית הוא הרצון שלה לקדמה ולשוויון. "נשים הן מטומטמות. הן לא מבינות ששביעות הרצון הגברית נובעת מהמוגבלות שלהם, לא מהיתרונות... להם נדמה שכמה שיותר כסף וכמה שיותר עוצמה ומקום גבוה בפירמידה הדמיונית שלהם, זה מה שעושה אותם מאושרים. גם הנשים קיבלו את הרושם הזה ונתקעו במקום בלתי אפשרי". האצבע המאשימה מופנית דווקא כלפי כל אלה שעדיין מושכות לכיוון הקדמה המצועצעת. הפמיניזם מת.

למשאלי יש הרבה מה לומר על זוגיות ועל אהבה, על נתינה וחמלה ובעיקר על המחסור שבהן, והיא לא מתביישת להצליף. זה לא תמיד נעים ובדרך כלל קצת מסורבל, אבל היא מצליחה לנטוע את ההרגשה שכבר היינו שם, במקומות האלה של בגידה, ייאוש וריקנות. ואם לא היינו, עוד נהיה. מצד שני, היא לא מציעה פיתרון ממשי, והתחושה שנוצרת בסיום הקריאה היא שכמו הגיבורות שלה, גם אנחנו תקועים ושקועים עמוק בבוץ עד שהמוות יחלץ אותנו מטומאת העולם הזה. אין עתיד בלי עבר, ואם שניהם נראים כל כך חרא, כנראה שגם אין כל כך בשביל מה לחיות.

"רק בוקר קיץ, לכאורה", יעל משאלי // זמורה ביתן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully