וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק ראשון: "ורד הלבנון"

9.7.2009 / 7:32

חיילת מנסה לעזור בשיקום אחד מפצועי מלחמת לבנון הראשונה ברומן חברתי–פוליטי. מתוך ספרה השמיני של לאה איני

ראיתי אותך לראשונה מהגב, ישבת עם הגב... כלומר, איזה מין ניסוח מטומטם זה? ישבת רחוק, עם הפנים ל... לא חשוב. רק שכפוף כל כך ישבת, ונוטה חזק לצד. ולבד. כן, כל אולם המבקרים הגדול והשומם הזה, למעט אתה שיושב בו, עמוק בתוכו, ובקצה, לגמרי בקצה, כאילו מישהו סתם הניח אותך, בדיוק שמה, או הביא אותך ושכח.

שמעת את הפסיעות שלי? האם היו הססניות? אני לא חושבת. אני חושבת שפשוט באתי, קרבתי והתיישבתי גם. ברכיים חלושות. קודם מביטה בך בשקט, לוקחת אותך בעיני, ואז, העיניים הסטורות נעצמות, ואני מביטה במה שממשיך לצרוב מאחורי העפעפיים. אחר כך פקחתי אותן, בובה חיה, עיניים פעורות, ובקול צרוד של זהו?החייל, הנה כזה?הוא?החייל, אמרתי: היי, שלום... אני... ורד. ו... ואתה, אמרו לי... יונתן. נכון, שיונתן?
שאלתי אותך בטיפשות. שאלות של התחלה. ובטיפשות של התחלה גם הלכה הפתיחה ונסגרה, כי חזרתי כרובוטית: אז שלום, יונתן. אני ורד... הנה פה, משמאלך... ובסוף, נושמת בדוחק, אמרתי: אתה בכלל מצליח... לראות אותי ככה? על... על מה אתה מסתכל?

קיר שעד חציו מסויד בשמן לימינך, וצורת חית משובשת של משטחי דיקט על רגלי מתכת מכוסים במפות לבנות מוכתמות לשמאלך. על מעין השולחנות האלה אי?סדר של ספלי פלסטיק תכולים מהמטבח החלבי שבמסדרון. עוד אלמד. עליסה... עליסה המבוהלת שתתה לענה במסיבת התה התכולה, אך דבר לא אירע לה. לא גבהה ולא קטנה, לא רעדה ולא נמלטה. שלמה ובריאה נשארה עליסה. ובכלל, מה הם חושבים לעצמם הרופאים שלך שעטו עליה קודם, היא עשויה מסוכר?!

השמות הראשונים של החללים הזדחלו אל חדרו הפתוח של מנהל מחלקת שיקום ב' בתל השומר מן הרדיו שדלק בדלפק האחיות... זאת ודאי היתה תשובה לפחות ל?למה אחד. אך כשניסיתי אותה בגמגום מיד סויפתי בתשאול חדש. גוף שיתוק המוחין של הפרופסור מתעוות בכיסאו, ודוקר בכוונת מכוון, וסגנו הבריא מנתר לאחור בגנדרנות כאומד את כוחם המשותף כנגדי לקראת הכרעה.

כן, אני חיילת (עניתי לפרופסור, אף שהייתי על מדים).
לא, לא נשלחתי לבצע כאן מחקר רפואי... סליחה?
לא, אבל אני לא משרתת בחר"פ, משרתת בקטל"מ... זה קצין טלפונים, אולי מרכזי... (בעצמי לא ידעתי. אבל תל אביב היא במרחק זרוע רדומה של טיילת מאיתנו, אומר לך אחר כך) אולי הכי טוב שאסביר לחייל...

פקידה. מתייקת הזמנות מבצעיות של חית עשר... זה מין...
לא, זה ביפו, בקומת הגג של בניין גלי צה"ל, הרדיו... (קיוויתי שיתרשמו).

מה פתאום! אני לא עיתונאית דוחפת?אף (היתה זו שאלת הסגן שלא החמיץ איך חיוורוני האדים. והלוא כתבתי... וגם היתה לי מין התנסות עיתונאית).

בבת ים. בת שלישית, בת זקונים.
לא, אני לא אחות שכולה (פי יבש).
לא, גם אין חלל במשפחתי. אהמ, לפחות, לא בזו הקרובה...
לא, חברי/ארוסי לא נהרג.
לא יודעת... סתם, אין לי חבר (שוב היתה זו שאלת סגן מנהל המחלקה).
כן, אני יודעת מה אני מבקשת, ו... גם לוקחת על עצמי.
לא, אין לי שום מטרות. זאת האמת. מה הכוונה מטרות סמויות?
אלטרואיזם? (הסגן ליגלג לי את פשר המושג, ושתי עיניו ימות של חומצה) לא?לא, אני לא... באמת שלא.
אבל גם דרישות אין לי. רגע, למה בעצם הפרופסור הנכבד מתכוון? (קולי רעד)
לא?לא. כלום. אני נשבעת.

כן, אני מבינה מה זה אומר. וכן, אני רוצה. בכל זאת רוצה. כן.
אבל למה, למען השם?! חיילת טיפשה, למה! שב וצעק הפרופסור, מנופף מולי באגרופו הגרום: והרי צריכה להיות סיבה לזה שהופעת כאן פתאום מבלי שאף אחד ביקש ממך!

הכתבה הזאת אתמול בטלוויזיה... בטח לא ראית, יונתן... בגין עם עיניו המבולבלות שואל קצין צעיר על אחת מפסגות הבופור — ההליקופטר סיחרר באוויר כסביבון גלותי — אם כבר השתמשו חיילינו במכונות ירייה; כשפזיז וכפוף משהו מילמל בצדם שר הביטחון כאילו הוא כאן בחופשת ציד קלילה עם פמליה פרטית...
בפעם הראשונה ירדתי לסוף כוונתו של אבא, שכל אימת שהמושכים בחוטינו קשרו אותנו בפלונטר חדש, היה אומר בקבלת?דין?של?בוגר?ארבעה?מחנות?ריכוז: אין אמונה בעולם הזה, הכול עבודה בעיניים, וכל פרצופו נעבה דם.

ככה שהבוקר הזה, יונתן, הלכו איתי הדם הזה, תמונת החדשות המבהילה ואיזו בערה שלא הפסיקה לרחוש בי, אל יחידת הקשר שבה ש?יר?תי; צובעים בנקודות אודם חולניות את מלוא פני המרכזייה שלידה ישבתי בתורנות השבועית. אלא שהפעם שלוות השגרה המטומטמת שלה נזקקתי כדי לענות למטלפנים, לא עמדה לי.

ולא שאי?פעם התחוור לי באמת מהו תפקידה של היחידה שאליה הושלכתי... זאת אומרת, אני מתייקת נכון, לפי הקיצורים הצה"ליים, את פקודות ההתקנה והבינוי שמטילים עלי המפקדים, מתקנת את שגיאות הכתיב במכתביו של מפקדנו הרצל, לאחר ששתי הרל"שיות שלו הדפיסו אותן כהלכתן, חונכת יפה את הטרייה בפקידות סיגל, ומתהלכת ביחידה כבתוך ערפל.
מה כן אני מבינה (חיילת טיפשה)? אני מבינה, שכאן, ביחידה הצבאית שבקומת הגג של תחנת גלי צה"ל שעל סף התפרקות — ושאם תתפרק, הרי שקירותיה המסוידים צבע על צבע על צבע יפרסו ארצה — טורחים בהתקנת קווי טלפון מטכ"ליים לבסיסים שונים ברחבי הארץ; אם בהזמנות נכנסות מתוקצבות, ואם ביוזמות יוצאות שמשוועות לתקציב. כן, משהו כזה. אה?אה. בהחלט. אבל מי מותח? איך מותח? מאין ולאן? אין לי מושג. למעט שיש איזה חוט פלאי אחד, חית עשר, שעושה את כל העבודה, שחותר תחת הלא כלום שבעולמו של אבא.

החית עשר הזה הסתלסל גם מפי הפרופסור שלך ששנא את היהירות הדון?קישוטית לטעמו שייצגתי, כמתעקש לקשר בין כל הקווים המשובשים — דקים, שחורים וגמישים דמיינתי אותם — אף שסירבו לחבור לאחד. את רומנטיקנית, מה? זה העניין... בת טיפש?עשרה רומנטית... הפצוע, הפצוע והאחות הרחמנייה! חושבת למצוא לך כאן... כמה שניות שירבב מולי הפרופסור את שפתו העליונה שחוט זיעה נצץ עליה, ואז ירק: שידוך!
אבא, כשאעדכן אותו במהדורת החדשות הפרטית שלי, ידייק: נו?ב?יו? חתן! את מחפשת לך שמה, חתן... ו?ורידיו באחת יאפסו דם.

הרעיון שבתו הקטנה של סלוניקאי ניצול שואה, בריאה ושלמה, ככלות הכול, אם גם מוכת חלומות?דמיונות, תינשא לנכה מלחמה, קטוע?רגל?יד, או עיוור, מ?אד?ר?ה מ?י?ה שנשרפה שמה כמו נייר (אבי תמיד התפלל לאמו), תסיג אותו באחת לתעלת המחראה בבירקנאו. על התעלה כרע אבי בשל אבקת החלב שהותירו הנאצים במחסני המזון שלהם, בעת שנסו מן המחנה. ואף שהתפתה פחות מן האחרים, רוקן המוזלמן ששקל עשרים וחמישה קילו את שארית כוח האמונה שעוד היה בו אל הביב שנגדש בגופות חבריו. כעבור שעות ספורות הגיעו האמריקאים. המשחררים. סרט אמיתי. אבל אבא שלי מעולם לא השתחרר. האמריקאים הביאו עיניים דהומות, סיוע רפואי ולחם לבן טרי עם שוקולד. אחר כך גם סיגריות, וכרטיסי נסיעה פתוחים. אבל חית עשר לא היה בין ציודם, ודבר לא נפתר, הותר או התקשר. אבל היה חוט, יונתן, תאמין לי...

בבקשה מיידעלע, רצית חייל, נכון? אז הנה, ה?פ?צו?ע ש?ל?אאך, התעקש דוקטור שנהב ללוות אותי עד לאולם המבקרים, איפה שאמרו שאמצא אותך, ששם אתה יושב, ועוד משך את ההברות מחיוכו אחת?אחת כשעצרנו על הסף... יונתן? — אני מבקשת ממך עכשיו, לא יכולה לשאת את התוצאה — אל תטה כל כך הצידה, בבקשה, אתה תיפול... אבל אתה אף פעם לא נופל, ואני ודאי שלא אומרת. לא ברגע הזה שמקבל וסופח הכול. מה שנותנים. הנה כזה?הוא?החייל...

ואני אלמד, כשאתה עצמך תבקש ממני תה! מירב ד?ה ד?ה, תגיד לי. ואיזו חגיגה תהיה לנו כשכבר אכיר את המטבח החלבי, ואת פשר כל עיוותי הדיבור שלך, עד שאשכח לשאול, אבל איך יונתן? חם? פושר? ועם כמה סוכר אתה שותה? ולימון? מה עם לימון? ואולי אשאל, ואתה לא תענה, למעט הדה התובעני שלך; מתנודד גמד על סף המטבח, צנום וכפוף תמיד לימין, נחבט במשקוף, בקושי נתמך, אבל לא נופל... וגם מגחך. או?לא?מגחך. אבל מגיר רוק, ומהנהן סתם. הכול?הכול סתם. ועדיין עומד ומחכה לתה, מחכה לי...

אתה מחייך? כן, אתה מחייך שמה, נכון? או שזה... תמיד ככה אצלך... בלתי רצוני? לא חשוב, העיקר שבאתי. ובלי שום פרצוף לימון. גם איזמרלדה כשראתה לראשונה את קואזימודו, איך אתה חושב היא הגיבה כשמיליון פעמונים הצטלצלו לה בראש? אני חושבת שהיא ידעה בחוש נסתר של צועניות, שדווקא ה... יצור הזה ייתן לה משהו; משהו שבינתיים הוא עוד יותר נסתר מהחוש.
ואי, איזה קשקושים שאני מקשקשת לך... אתה שומע, יונתן? אתה מסוגל? כל הסיפורים שלי וההמצאות, יהיה לנו כיף... ואולי... אולי נשחק דמקה או קלפים? אני ענקית בקלפים. וזה באמת מה שדמיינתי כשנסעתי אליך באוטובוס. קו 46. נוסעת שעה ומשהו מהיחידה ביפו לתל השומר. למה? ככה. תל השומר. במקום לנסוע הביתה לבת ים, לכלב שמתגעגע אלי בימים, ובורח ממני בלילות. נוסעת וחושבת איך אפיס את כאביו, איך אהרוג לו את הזמן. כלומר, אם החייל לא ידבר איתי על הקרבות והפציעה, על חבריו... אז אשחק איתו (איתך) בקלפים או בדומינו. במה שיתחשק לו, אשחק. ואולי הוא ינצח אותי? כן, פעם אחת תנצח אותי...

אני תמיד מנצחת את אבא, מרמה ומשיגה כמה גרושים של דמי כיס לספרים ולתכשירים לכלב. או שאכתוב בשבילך מכתבים... כמו המכתבים לרשויות שאני כותבת בשביל אבא שכותב רק רשימות קניות ביוונית של ילד בכיתה ב'...

ק?ה ק?רס פ??ארה שבת, מה את רוצה לשבת, חניקה? חנה, יו? א?ב?ל?נ?דו? קו?ן ט?י, נו?? ק?ה ק?ר?ס? אני מדבר איתך, לא? מה את רוצה? איספ?ינקה, הוא עונה לעצמו וחוצב על הדף... שזה תרד. קלבסה, הוא מסתת את אותיות הדפוס... שזה דלעת. טו?מאטיקאס דו?לסה... דו?ז קילוס. עגבניות מתוקות... שני קילו. ו... — תחזיק טוב, יונתן, אל תיפול — פ?יפ?יניקו?ס! אה, מה תגיד על המפלצת פיפיניקו?ס?! נכון, מילה מצחיקה?! רק אבא שלי רציני כאילו זו רשימת נספים. כמה? חנה א?ב?ל?ה, דברי!

הוי, יונתן, עכשיו כשאני כאן, המון אנשים ישבו לידך! אני מחקה את קול אבי, את הבעותיו: חריץ של מחשבה שיש לו על המצח כשהוא כותב, ועיניים חרוכות. אבל אמא שלי בתוך עצמה. חולמת על ר?יק או על משהו גולמי ואטום שהוא חנה. ממ, אמרת משהו, איזק? אני דוברת כעת בקולה, עם כל המחוות, השערות שהיא מושכת מרעמתה הערמונית ומעבירה אותן, לכל אורכן, בין שפתיה הבובתיות. העט של אבא התפוס בכוח בין אצבעותיו, שאחת מהן, האצבע, קטומה ממסור — משתהה באוויר. מתח. הוא יקרע את הדף לגזרים? יקום וייתן אגרוף על השולחן? כן, עם הלב הסתום שלו, הסוכר שמטפס לגבהים ולחץ הדם?

מילים טריות בכתב יווני עתיק כמו שרואים בגו?מבריך, בספר "תולדות האמנות", על כדי חרס מהפארתנון, מוטבעות עכשיו על קרע דף. כל כך הרבה דפים שיש לך קו?ל?ב?ר?ה מכשפה, ולא תיתני אחד לאבא שלך?! אני תולשת משהו. יש לי ברירה? אצל אבא שלי הכול מסכן, הכול מקופל ברחמים עצמיים לסחיטת המצפון; כמה קילו פ??יפ??יניקו?ס ט?יפ??ר?גו?נ?ט?י חנה, נו?? כמה קילו מלפפונים שאלתי אותך, חנה, לא? נו? ט?נ?גו? נ?ינ?גו?נו? יו?, א?י טו? ס?ט?אס דו?ר?מ?י?נ?דו?, אין לי אף אחד אני, ואת ישנה... אמא שלי ששוב נתפסה אחוזת בעתה. חומר?לא?ברור, כמעט נוזלי. מדוזה.

אתה צוחק לך שמה, בצד, יונתן? כן, זה נכון? כי הרבה מאוד רוק הגרת עכשיו בבת אחת. אז תשמע... א?ד?יו? ס?נ?טו?! אלוהים הקדוש! אמא שלי, שלה?אלוהים?לא?נשרף?באושוויץ, רוטטת על מקומה; יודעת איך אבא שלי יכול להתפוצץ במכה אחת. מה פתאום פיפיניקוס לשבת בקבסה בראש שלך, איזק?! בשישי הזה אני מבשלת לך פיז'ו?ן! תמיד אוכלים אצלנו שעועית בערב שישי. תמיד אוכלים אצלנו כמו חזירים כל השבוע. כבד פרה מטוגן עם ביצים ופ??ס?ט?ל לארוחת בוקר שבת, ודגים ואורז ועוף והודו וקציצות פ??ר?ס?ה לצהריים...

אבא שלי, שלפעמים חוטף בסתר, מירכתי שוק הכרמל, נקניק לבן, כמו זה שנפל לו מהשמים במחנה בו?נה, או לקרדות וסלאמי משוק לוינסקי, או שווארמות כבש של ערבים, רק של ערבים, משוק גן תמר — אבא שלי מלטף את הבטן. מגרגר ברעב נצחי. בליעותיו גסות. חמדתו חשופה. אני שונאת שאוכלים אצלנו ככה. מהבוקר עד הערב יצרים. ואני שונאת שעועית ירוקה, לבנה, אדומה, חומה, צהובה, עם בשר. אפילו שזה מתבשל שעות על פתילייה תכלכלת, והריח גורם לכלב ליילל סביב הסיר, ולא לברוח בערבי שישי.

אתה אולי כבר רעב עכשיו, יונתן? כן, יכול להיות? טיפ?טיפה? אני גם מתעבת וואוו?ס?חמינאדוס — נכון שההברות הללו שבורות נפלא? — שזה ביצים חומות בחמין. יאק. ומה תגיד על פודינג אורז בחלב וקינמון ששכחתי איך קוראים לו, ואוכלים אותו בראש השנה? איכסה?פיכסה, זה מה שלי יש לומר. כל שנה בחג.
אתה תשתחרר הביתה בראש השנה הזה, יונתן? כן, משחררים אותך לפעמים, נגיד בשבת? סיפרו לי שאתה לא ממש משתף פעולה עם אוכל. אבל אתה צריך לאכול... לפעמים, דווקא כשמדברים נגד משהו, זה עושה חשק לטעום, נגיד חביתה חמודה עם סלט. יש ריח כזה מהמסדרון. אתה מריח, יונתן? זה עושה לך חשק? או... או שיש אצלנו את האוכל הזה שהוא באמת הכי דוחה בעולם — דג בציפוי אגוזים טחונים אפוי בתנור! פיך. אבא שלי טורף את זה בפסח, תבנית שלמה ומיוחדת שמכינים רק לניצול.

יש, יש חוט... והבוקר (כה מוקדם הגעתי ליחידה) מדמה למשוך אותו מזקנו של מפקדי הרצל — כרכתי אותו סביב אצבעי לעצור את הייאוש; אחר כך, ועוד לפני שסיימתי את משמרת המרכזייה, ניגשתי לדלפק הרל"שיות, וביקשתי מהסמלת החתולית מרומניה החונכת את האדמונית מבואנוס איירררס, ואשר שתיהן מתחרות מדי בוקר על מוצאן, ועל מה נשמע כולנו: חוליו או אדם — להניח בעצמי את העיתון בחדר המפקד... שם ישבתי וקראתי על קצין השריון שאמר לא לארבעים ואחד הקילומטרים, ולא חזר בו. לא חזר. ומיד הודח לביתו. לא מדבר עם פקודיו, בפקודה, ולא עם התקשורת, מרצון.

אי?אפשר להשיג את תגובת אלי גבע, לא מתראיין אל"מ גבע — לאף אחד, שב וטירטר שדרן יומן הבוקר, אולי אפילו של רדיו השכנים מתחתינו, בטון נעלב.

הסתכלתי סביבי... כיסא המפקד הריק עדיין, כזאת מהלומה בראש, ומפות טופוגרפיות של תוואי סלילת חית עשר על הקירות... ועציצים, טלפונים צבאיים שיצאו ממחזור השימוש בצד כמה חדשים זרוקים בפינות, אלבומי שיר מרופטים של חגי העצמאות, דגלי חילות, צילום של אף?16 ז?קפתי עם הקדשה מטייס, תמיד צילום של אף?16 ז?קפתי עם הקדשה מטייס, גם ביחידת הטלפוניה, ודיוקנאותיהם של בגין, שרון, רפול והרצל. האמיתי. כן, ככה בלעתי את אלי גבע. מפנה את כל כולי, שעוד לא היה ברור לי מה בו, כדי להכיל את סירובו (פעם אסביר לך, יונתן, זה נורא קשה עכשיו...).

מיהרתי אל המרכזייה.
לא, עוד אין להשיגו, אין?ל??א?מו?ר?א?מו?ר?א?מו?ר... הודח לבסוף קול השדרן מפני הקסטה של איגלסיאס שמיהר להציף בגלי דבש 
את מלוא היחידה, והדביק את הרל"שיות במריבה חדשה. בנות, בנות! איי יי יי, כבר על הבוקר, כבר על... התמוגג רס"ר פריינטלה, דק הגזרה, שיוצא ועובר תמיד בין החדרים עם ניירת מבצעים דחופה, ופיזום עצל של אום כולתום. אני אוהבת את החיפושיות ואת סיימון וגרפונקל... ואתה?... כל לילה הם מצילים אותי כשאני הולכת לבד, בגינה הגדולה, עם הכלב, בין הפנסים והספסלים, שברי בתים ופזמון, רצה אחריו... קו?לי שובב כזה, עוד אספר לך, ולפעמים דווקא השיר המתוק של קליף ריצ'רד, בובה חיה, מקיש לי על הלשון, הוא והרצועה של הכלב בכיס, או על גזעי העצים, האבנים והגדרות.

התקשרתי דרך המטכ"לי. מרכזייה ראשית. בקריה. החיילת שמאחורי נקודת האודם ציחקקה: גבע? אל"מ גבע?! אין סיכוי. לא עונה. ודרך המפקדה שלו: איננו. ודרך יחידה נוספת: יאללה, מהבוקר רודפים אחריו... אין, חיילת! אי?אפשר להשיג! לא, לא ידוע לנו, התנצלה רל"שית אחרת בשלישות, ולפתע נקודת האודם היבהבה בחשד: מי את בכלל? מטעם מי? עירבתי את המפקד החביב שלי, עד לשם הגיע זקנו, ומיתכתי את קולי: לפני שהלך, אלוף משנה גבע הזמין קו טלפון, הזמנה מיוחדת של חית עשר, קישקשתי את מפתח הפלאים הקטל"מי ליתר?יתר ביטחון. זה עשה את העבודה. מיד.

אלי גבע הרים את השפופרת. שיירות של טנקים עשו את דרכן אל מבואות ביירות. ממטרי אורז וסוכריות מידי נשים עטורות מטפחות ראש כשל סבתי הלא שואתית, אבל חר?דות. מה?שלא?יהיה, חר?דות. ביי?ביי ארבעים קילומטרים. ביי?ביי ארץ מפוחדת, מושפלת, והלו ארץ זרה. נכבשת. לבנון. באנו לעשות סדר. לעשות... לקחתי אוויר. בשם סבתי הנספית, וכל גופות החלב אשר בתעלת המחראה — לעשות מה?!

חיילים מחויכי זיפים מן הצריח. האורז לא מצליח להגיע. בקושי הסוכריות. דריסות קטנטנות נשמעות מבין שלשלות הטנקים. גם בבתי הקפה של ביירות מלקקים כתמי שייקים של פירות טרופיים מהשפתיים. אננס, מנגו וקיווי. ובמועדונים הכמו?מערביים מזיעים את הדיסקו של אבבא ובוני אם. מי היה מאמין שזאת ארץ ערבית. ומוסלמית. ושיעית. ומרונית. וסונית. ודרוזית. ועכשיו גם יהודית. תיסלם אל?יהוד. ברוכים הבאים. אלי גבע באמת מאוד מופתע. המום אפילו. איך הגעת?!

אני חיילת. סתם. מיחידה ביפו. ואני רוצה לדבר איתך, לעשות משהו בקשר למלחמה, זאת אומרת, מה... מה שאתה עשית זה יפה מאוד. צריך המון אומץ. אני... אני מצדיעה לך (הוי איזו חיילת מטומטמת, מתאבדת שיעית).

תשמעי, חיילת, אני לא מדבר... לא מבין איך הגעת אלי בכלל. ובשביל מה.
אמרתי לך, בשביל לעשות משהו... השתנקתי לפיית השפופרת.
דממה. דממה. דממה. ואז — כל אדם כפי מצפונו, הכריע הלוחם את המערכה, וירד מהקו.

האם שמעתי בהצלחה? האם הדבש המסוכסך הגיע עד אלי? או שאולי בכל זאת, קליף? או פול? אופטימיים כל כך בחשכה. גשרים שקופים ותקיפים על פני הסערות.

אתה... מקשיב לי? אתה כל כך רזה, אתה יודע... הרבה יותר ממה שצריך. אבל אני בכלל חשבתי, בדרך הנה, שאוכל לקרוא לך מהספרים שאני אוהבת. יש כל כך הרבה. או שנגלה ספרים ביחד. למשל איזה ספר שאמצא בשבילך מהמשומשים של דו?ב??ק שבפינת דניאל וירושלים. ספרת פעם כמה רחובות יש בארץ הזאת ששמם ירושלים? אבל אתה באמת מירושלים הבירה, נכון? סיפרו לי. מהעיר שלא נותנים לה כאן מנוח, לא עוזבים אותה לחיות... אתה מרחביה, נכון? אז מה. אלך ואחטט בשבילך בארגזי הזרוקים שבפתח המחסן, אדוג מציאה...

רק שלשום מצאתי עוד סטיינבק אחד בכריכה קצת מתפוררת. אולי אביא אותו לך עם הקדשה כפולה? פעם אחת של אלה שמכרו את הספר לדובק, אחרי שהקדישו אותו לאחד, מהנדס לעתיד לבוא, שלומיק פלג, במלאת לו ארבעה?עשר אביבים, בתוספת הבוכנות שפרח ההנדסה שירטט שמה, ואחת שלי, ממני אליך, סתם, ליונתן...

אבל עכשיו... אולי עדיף שאקרא לך מהעיתון? לפעמים אני קוראת לאבא שלי, ובחיים לא תאמין מה... בעיתונים תמיד אפשר למצוא משהו טיפשי וטוב. נגיד, לא על עוד רצח של כנופיות בכפר שלם, ובטח שלא על מלחמת לבנון, שככה אני קוראת לה, מלחמת לבנון... פלישה כל כך חצופה שלנו לשמה, וכל העמודים הצפופים בכלום, חרישיים כל כך, שלג.

אני... אני מצטערת אם אני דורכת לך על יבלות, יונתן. אבל אמרו לי... שאתה בקושי זוכר, שכל היכולות האלה, של לקרוא, לחשב, לדבר כמו שצריך, ואפילו להתלבש, הלכו לך... אבא שלי אומר: פקקטן. גם מילה מצחיקה, לא? החיים שמה הלכו לי פקקטן. אבל הוא חי, יונתן. שור הבר. והבורו?ת שלו היא לא בגלל הגרמנים. יופי הוצאתי את זה ממנו פעם כשנתתי לו לנצח אותי בקלפים, ודווקא כשהיתה ערמת כסף מבטיחה על השולחן...

לא, אבא שלי, במקום לרוץ לבית הספר, היה רץ בשדות שסביב סלוניקי לתפוס כנריות וחוחיות — תשמע איזו מילה אווילית זאת יונתן, חו?חי?יות, מילה שצוחקת — ואחר כך היה כולא אותן בכלובים. גם היום מרפסת המטבח שלנו, בדירה שכל כולה שניים וחצי חדרים מוכי רוחות פרצים, היא בית סוהר לבעלי כנף, ואמא מתפוצצת...

טוב, זה ברור: לחייך אתה זוכר! בשבילי זה חיוך. אבל לא, למה... אל תכה את עצמך ככה, תכאב לך הברך... לא, יונתן, די, די... פעם, תשמע, פעם היתה לנו ציפור, זיזי, תנחש למה... לא, בחיים לא תנחש... על שם שחקנית מפורסמת מהסרט הערבי של יום שישי.אצלכם בבית לא צפו, נכון? טוב, לא חשוב, בגלל זה... זיזי, שאבא אילף אותה לשבת על הכתף של אמא, לנקר ביסקוויט מכף היד, והיא מעופפת לה חופשי בכל הבית... כמה מוזר — כל הבית חלונות ותריסים פתוחים, וזיזי לא נמלטת, לא חולמת להשתחרר...

יונתן, אם אתה לא רוצה... אם אי?אפשר שאקרא לך, אני יכולה סתם לראות בשבילך... כזה בלגן... חוץ מהספלים, שיירי פירות בסלסילות קש על השולחנות. ניירות הצלופן שנקרעו מהן, אולי בהמיית הבריאים המבקשים להחלים מהר את אהוביהם, מרשרשים בחלקם על הארץ. למה אני חשה את דוקטור שנהב עם ימות החומצה שלו בגבי, צופה בי בחשאי? הוא צופה? בפינת האולם כיסאות שמעורמים לכדי מגדל. כיסא מלכות של אף אחד. אולי נטפס ונשב עליו, יונתן? רוצה? ויש... יש פרחים. זרים שנשכחו. ומאחדים יש... ריח, אתה בטח מריח... כן, בהחלט שיש.
אתה... אתה שולט בסוגרים, נכון? אמרו לי. חוץ ממה שבורח לך לפעמים, לא נורא. אבל כשתרצה לשירותים תגיד, ואעזור לך ללכת. בעצם כבר עכשיו אני רוצה ללכת... וזה לא בגלל עיני הדוקטור שכן?או?לא?בגבי (אני לא מסתובבת). זה בגללי, וזה תמיד קורה לי, יונתן, עוד תלמד... האכילה שלי את עצמי אחרי השטויות שאני פולטת. סכין החרטות שמבתרת את לב המכשפה שחורת הלשון, הקו?ל?ב?ר?ה, אני... כי למה אמרתי עליך קואזימודו? וגם אמרתי מפלצת... מתכופפת עכשיו נמוך אני מחפשת את מבטך. בובה טיפשה, לחיים לוהטות. לא, זה לא בסדר, אסור שלאף אחד תהיה חירות כזאת בראש... סליחה יונתן.

אתה בן שמונה?עשרה? ככה סיפרו לי, בן שמונה?עשרה וקצת. אז אתה ילד, ילד ששמו יונתן. אני בעצמי כבר עוד מעט משתחררת, ובחודש הבא בת עשרים. יו, תראה כמה אגרטלי מתכת יש על השולחן ליד הפתח! עכשיו ראיתי... ואין שם שום סגן מנהל מחלקה. אף אחד. אולי מאה אגרטלים... יש מילון חפצים שלם של בתי חולים, נכון? שפה כזאת, של שיקום והחלמה. כל מיני חפצים מוסכמים שבאים במקום המילה "תקווה" כדי שלא להקשות או לעשות עין רעה. נגיד פרחים, פירות ובונבוניירות. וגם דובוני פרווה שכתוב עליהם "אהבה", ותהילים זערוריים, גווילי תפילות בגודל גפרור, וקמעות בצבעי אדום וטורקיז במקום "פחד".

אני... לא פוחדת מכלום. לא מהדוקטור הצעיר, וגם לא מהנכה הרגזן בכיסא הגלגלים שאיים לשפוך עלי את האמת. ככה אמר: אני אשפוך עליך את האמת, חיילת, ואז כבר נראה אותך גיבורה גדולה! כאילו זה בכלל זבל, האמת, כשבעצם רצה לראות אם אקח את הרגליים ואברח. אבל אני אף פעם לא בורחת. אני מתכוונת שהנה, אני כאן, ואפילו לא זזה. כי פצוע הוא פצוע, ולכל דבר מתרגליים. וזה ורד. ורד. לא מירב. רק מירב אתה אומר? אין דבר, אתה תתרגל...

יא, תראה את עצמך, יונתן... עד לאן אתה רוצה לצנוח? בוא, תחזור קצת אלי. שב, שב ישר... אתה מסתכל לפעמים במראה? נותנים לך? אני בקושי. טוב שהושיבו אותך... שהתיישבת ליד המאוורר. נעים לך המשב הזה בשיער? כן, רואים שכן. חם בחוץ. לח. יש לך שיער יפה, אתה יודע. הוא נשאר. חלק ודק. כמו ליפנים. לי אין כזה. שלי עבה וכבד נורא, והרוח בקושי מזיזה לו...
מבעד לחלונות הגבוהים מלפניך — אולי תנסה להסתכל פעם קדימה, למעלה, יונתן? — הרוח לא חולמת להיכנס. ערב שקט ששמה. חוץ ממה שקורה עכשיו בגבול הצפון. תכונה מטורפת, והמון חיילים שמחרפים את נפשם בשביל קיבות?לא?יודעות?שובע של פוליטיקאים. אתה שמרת על קשר עם החברים שלך מהצבא? נח"ל, נכון? הם מבקרים אותך לפעמים? כלומר...

יונתן, אתה בכלל רואה משהו, תגיד? זה בטח נורא?נורא קשה ככה, עם עין אחת? טוב, סתם וילונות דהויים בחזית, ומבוך של צינורות ומדרגות לשעת חירום של אחורי הבניין שמולנו... כלומר, זה מה שהיית רואה אילו היית קצת פחות נוטה הצידה. בחיי, ימינה, ימינה וימינה! לאן כל זה מוביל? המדינה הזאת צריכה להתעשת. אילו היה לי אומץ של ניצולה — אני מניחה סוף כל סוף את ידי, זהיר?זהיר, על ידך המנתרת, קלושה ואנושית — הייתי יורדת על ברכי, ומסתכלת לך בעין הטובה. ככה, מקרוב, על הארץ. ונשבעת לך שבאתי כדי להישאר. אבל יותר מדי אני מרוכזת בחור הזה שיש לך ברקה השמאלית, ושאולי בגללו אתה כל הזמן נוטה ככה. כן, בטח שבגללו. זה באמת חור רע מאוד ש... שקרה לך שמה, איפה שהכול משוסע. זה עוד כואב לך, יונתן?

אני רוצה להתנדב כאן, לעזור לחייל פצוע, כזה שלחם, שנפצע, במלחמה הזאת, של"ג...
אבל האחות שמאחורי הדלפק הלווייתני של מחלקת שיקום ב' חשבה שהיא לא שומעת טוב, אף שהמחלקה כאילו שוממת. כלומר, היה שם חייל אחד, מחצית ראשו חבושה, כולל עין אחת, שהצמיד את עכוזו לקיר, ואחת לכמה זמן נקב את קביו ברצפה, ובהה בי. פעם פעמיים גם רכן לעבר פצוע נוסף שישב על כיסא גלגלים בפיג'מה תכולה פרומת כפתורים. לא יודעת מה יש לו, לא התעכבתי. אבל כשהחבוש רכן אל אוזנו של הפרום, הפרום שירקק, וגם טילטל משהו. עכשיו הסתכלתי: עמוד של אינפוזיה... מצד אל צד התנדנדה שקית הגלוקוזה, מצד אל צד, מצד אל...
היי, האחות הרימה את קולה, מביטה בי כאילו אני תאונה לקראת סוף המשמרת. אבל רגע אחד, מה הולך שם מאחורה? אלון! תפסיק בבקשה לשחק עם האינפוזיה! אלון! את הכדורים של הצהריים לקחת? כן, הורודים, לקחת? לא סבתי עוד לאחור. עצמתי עיניים. איך אמרת שקוראים לך בכלל? חיילת? חיילת!
מאין הייתי צריכה לחזור? לא יודעת. אבל פתאום מין חנק כזה של מה באמת אני עושה כאן, ואיך מסבירים לאבא לאן אני נעלמת כל יום רביעי בשבוע, כמו שעון, חוזרת כל כך מאוחר מהיחידה... בשעה כזאת מהיחידה?! לא, לא מהיחידה, לא... חוץ ממה שחובה לעשות כאן. לעצור את הטנקים, הנגמ"שים והרגליים העולות בשיירה ארוכה וכפויה צפונה וצפונה, לחסום את הדימום.
אמרתי ששמי ורד. חיילת של חיל הקשר, קטל"מ, ביפו... לפעמים אני עולה לקומת הגג. חולמת. יש פינה אחת, מצד ימין, בקצה... רואים רצועת ים, וכמה שברים, כמו מקרטון, של יפו העתיקה... השתתקתי מזמן.

מזלך שהוא עוד פה, האחות לחצה על מתג הטלפון, והחלישה את הרדיו שהחל בחדשות השעה שש. או שבע. לא, שש. קריין רציני של שעת מלחמה. יהיה זרזיף שמות חדש? פרופסור ברקן, הוא בחדר? האחות משפשפת את קרסוליה זה בזה, סוף היום מתחת לדלפק. יש פה איזו חיילת בשבילו. איפה דוקטור שנהב? לשלוח אותה? חיילת. מתנדבת. את מהחר"פ? מר"ם 2?
ניענעתי בראשי לשלילה בעונג. בקיצורים האלה אני דווקא אלופה. אספר לו (לך)...
לא, היא לא. לא נראית ככה. תהרגי אותי אם אני יודעת, הוסיפה האחות להתגרד. אז אני שולחת אותה. ביי.

לא להביט על הפצועים האלה שלאורך הקיר. לא לפזול. ללכת ישר. אבא שלי כל הזמן מיילל — לא, לא נכון, למה מירב? ורד. לאט?לאט תזכור, לאט?לאט — שאקח את כל הדפים והעטים האלה שאני מבזבזת בחדר, בחושך, ואכתוב איך שרד, אספר על שואת יהודי יוון. עולם שלם נמחק, כל הקהילה, אלפים?אלפים, וסבא וסבתא שלך, כל המשפחה... ואת (אני) לא יכולה לכתוב עליהם זיכרון מסכן אחד, א?חד?!... פתאום בא עוד אחד, על קב בודד, צולע, וכל זרועו גבס. עדיין חלבי. לא מקושקש. אבל לא להביט. אנונימיים. עד אשר יינתן לי האחד... אתה. כן, אתה. אין לך מושג איזו עקשנית אני, אין לך מושג...

אולי מטעמים מצפוניים, פרופסור ברקן, כן, אני מנחש שזה בסך הכול הורמון פוליטי, מחאה עלובה, קבע לבסוף סגן מנהל המחלקה, וקצה לשונו התלקק כנגד חיילת בחצאית צפרדעית. אפילו באור הניאון רואים: רגליים לא שזופות. לא ארוכות מספיק. החצאית כן. עד מתחת לקו הברך. למה הגעתי היום בחצאית? שיער ארוך מאוד, כהה, אסוף ברישול. משקפיים של ג'ון לנון. קווצות שיער מסתבכות במסגרת המשקפיים. שדיים לא גדולים מאחורי כפתורים ביישניים. וחיוך. מין חיוך.
מה זה פה, הפגנה פרטית? פציפיזם בגרוש? תמים דעים עם סגנו הפרופסור.

אתן לו — לך — את הלב. חיילת מטומטמת. את הלב. א?יי, מ?י?אל?מ?ה, נשמתי, בת טיפשה, אני שומעת באוזניים את אבא. את רוצה לסבול כל החיים? לשרוף לך את המזל? שמעת, חנה? היא יש לה סיפור עם פצוע... לא מספיק הדמיונות, הדפים מה שהיא ממלאה בלי ח?יר בלי טעם, לא מספיק השואה... חייל בבית חולים היא הביאה לנו! והנה, זה החתן — אינווליד.
נו, אז למה את עושה את זה? למה?

חית עשר, חית עשר. יש חוט כזה. פלאי. עושה את כל העבודה. מחבר כל מה שמנותק, שחירש, עיוור, אילם. לא יודעת באמת, אני פועה לבסוף לשני מעני שבחלוקים הלבנים. איתנה כגרגיר אורז. זה רצון כזה. לעשות משהו. עם השקר.

אני נוראית כבר מהפעם הראשונה, אבל שילכו גם שני הרופאים שלך פקקטן. אתה בטח לא תספר לאף אחד, ואני אחזור בשבוע הבא, בכל יום רביעי אחרי הבסיס, או מתי שישחרר אותי הרס"ר השמן שלנו...

מגושמת ארד את כל המדרגות עם הלינוליאום התכול של בניין גלי צה"ל, אעבור את הש"ג, ואצא לרחוב, נושמת סוף?סוף מלוא ריאותי! בגבי יפת, איפה שכל הכנסיות עם הקואזימודים שפרפרי ענק הם נתלים על חבלי הפעמונים, ומלפני יהודה הימית, וכל אחר הצהריים... פה תכף יחלקו ארוחת ערב. הריח ממש חזק עכשיו, ועושה גם לי חור. אתה שומע אצלי את הבטן, יונתן?

גרר?קרר?צרר, רב"ט ורד גוועת, רות עבור... ואתה תלך לאכול. טוב? תאכל. לאף אחד בעולם אסור להיות ככה עור ועצמות. ואתה תסלח לי על מה שאמרתי לך, ועל זה שהמאסתי עליך את המזונות. זה היה סתם, ואתה לא שכחת לצחוק. ולא יכולה עוד לשבת במחיצתך, אני קמה ומכריזה: קבענו! כל רביעי אחר הצהריים?ככה, לפנות?ערב...

ותנסה לא ליפול עד אז, אמרה עליסה לחתול שעל העץ שנעלם וצחק ונעלם. רק שאתה אף פעם לא נפלת, יונתן. אתה מעולם לא נפלת.

"ורד הלבנון", לאה איני // כנרת זמורה ביתן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully