צבעים עזי

בזמן שכל בתי הספר לאמנות עורכים בימים אלו את תערוכת הבוגרים שלהם ומשחררים לעולם הגדול שטף של אמנים רעבים וצעירים, אסד עזי, מהאמנים הישראלים הוותיקים והמבוססים, מייצא בסוף החודש את תערוכתו "אבא שלי חייל" לביאנלה בסט. פטרסבורג במוזיאון המנז' הנקראת "דיאלוגים". יחד איתו ישתתפו אמנים מ-35 מדינות, ביניהן גרמניה, אנגליה, ארה"ב, שוודיה וקובה וזו תהיה הפעם הראשונה שאמן ישראלי יציג שם. תערוכתו פתוחה זה מספר חודשים במוזיאון רמת גן ובתחילת אוגוסט היא תרד מהארץ לבירת התרבות הרוסית.

עזי, דרוזי בן 54, במקור משפרעם שגר ועובד כבר שנים רבות ביפו, מנהל דיאלוג עם עברו התרבותי, אזרחותו, אבדן אביו בטרם עת, חייו בתל אביב, ומיקומו החברתי כאמן, גבר ומורה.

למרות שם התערוכה המעיד על עיסוק מרכזי בדמותו של אביו החייל שנהרג כשעזי היה בן חמש, התערוכה בכללותה לאו דווקא עוסקת בחיפוש הפרטי והכל כך אישי שלו. מעניין במיוחד לראות שלמרות העובדה שכל הציורים נוגעים בדימויים של נופים מקומיים כמו יפו, איש רוכב על חמור, ואבא של עזי במדי צה"ל, אפקטיבי מכולם הוא דווקא האופן שבו עזי מעבד את המידע שלו לתוך הדימוי הוויזואלי. הטכניקה שלו מצוינת, ולכן הדקונסטרוקציה שהוא עושה לכל אחד מהציורים הופכת למעין מסע פנימי בנבכי נפשו של האמן. הוא אינו מפרק את הדימוי – האלמנט היחיד שנותר סטטי ויציב; הפירוק הוא של עמדתו שלו, שפוגשת את אותו דימוי חזק מנקודות מבט שונות. זה מתבטא בסדרה בו אבא שלו, סיאח עזי, זקוף קומה במדי צה"ל ומתוח בהצדעה - הרקע משתנה, התשתית נחשפת והדימוי הופך למתאר עליו הוא מרכיב את חזונו והלכי רוחו. נדמה כי הוא חוקר את האופן בו הוא מסוגל לזכור את הדמות הזו, דמות של אבא שבקושי הכיר, דרך צילום אחד, ומסיים את החקירה בציור שבמרכזו דווקא המשפט "My daddy is a dead soldier ".

גם האיש שרוכב על חמור ומתואר כמשיח לא תופס את הדיון בסדרת ציורים המשחזרת אותו שוב ושוב, אלא הבחירה האמנותית להציג אותו בצהוב, באדום, בשחור ולבן או בלתי גמור. האמן, באופן בלתי ישיר, שם את עצמו במרכז החקירה גם כשהוא אינו מתגלם באופן פיזי בציורים, דרך הדימוי שהוא חוזר אליו שוב ושוב בצורה כמעט פוסט טראומתית.

עזי עובד עם צילומים, תמונות שהרגע בו הם צולמו כבר לא נגיש ונתון לחסדי האמן והזיכרון שמתעתע בו. אחרי שהוא יוצר עולם דימויים קלאסי הוא מתחיל לשחק עם קושר את ההיסטוריה שלו ושל המדינה יחד עם ההיסטוריה של האמנות ועובד במקום בו כל העולמות מושהים, זהותו המפולגת אינה לוקחת צד ועומדת בשטח הפקר. בין אם מדובר בציור כמו "ולסקז ואני" בו עזי שותל את עצמו מצייר את הציור, או לציור כמו "הצייר במראה" בו מופיע לצד האמן העובד קולאז' של כל היצירות הקלאסיות מתולדות האמנות שהשפיעו על עבודותיו בדרך זו או אחרת. אין בעבודותיו שום דבר מרומז, כאילו הוא לא סומך על הזרמים התת קרקעיים לצוף לפני השטח, ומוודא שכל מי שצופה בציוריו יבין בדיוק על מה מדובר פה. ועל מתכנון מנצח אין להתווכח. הוא פושט את הציורים מההתכתבות המובלעת עם כל אותם השפעות מעברו, ומטיח את בשר השיח הנע על שולחן העבודה.

כך גם עם הסדרות "רוכב", החייל המחובק עם אמא ו"אישה יורדת במדרגות" בהן דימוי אחד חוזר על עצמו, מובלט ומטושטש, צבוע באדום או צהוב, חושף את תשתית הציור או התלבטות האמן, ומקבל פרשנות שהולכת ומשתנה, כאילו כל ציור הוא שכבה דקיקה ובלתי מעוכלת של מה שיהפוך בבוא היום לתמונה אחת שלמה של אותו דימוי טעון, קפוא, ובלתי מעובד.

התערוכה של אסד עזי בביאנלה תפתח בסט. פטרסבורג ב-14.8.09.