נושאים חמים

מחץ בערימת שחט

אם אתם ילדים בבית ספר יסודי שמחכים להתגייס לקרבי, "כוח המחץ" הוא סרט רע לא רע בכלל. ישי קיצ'לס קוברה

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

למרות שהתלכלכו עליו בלי סוף ברשת בחודשים שקדמו לצאתו, "ג'י.איי ג'ו: עלייתו של קוברה" דווקא התברר, להפתעתי הרבה, כסרט רע לא רע בכלל. טראשטרפיס, אם תרצו. כסרט שהוא לפרקים לא פחות מקראפטסטי. כבידור קייצי מושלם עבור ילדים בבית ספר יסודי, שמחכים בקוצר רוח ליום שבו יוכלו להתגייס לקרבי ולמות בשביל המדינה שלהם באפגניסטן. מבחינה מספרית, "ג'י.איי ג'ו" הוא פי שתיים פחות רע מ"המומיה 3", פי שלוש פחות משעמם מ"הארי פוטר 6", ופי שבע מאות אלף פחות מעליב את האינטיליגנציה מ"רובוטריקים 2". הוא עדיין מאוד גרוע. אבל לפחות הוא יודע שהוא גרוע, ולפחות הוא יודע איך לנצל את הגריעות הזאת לטובתו.

סטיבן סומרס איננו זר לז'אנר הסרטים הכל כך רעים שהם טובים. "אימה במצולות", סרט המפלצות הימי שביים ב-98', למשל, הוכיח שהאיש יודע לעשות שטויות עם תסריט שערורייתי ואפקטים זולים ולצאת מזה ללא פגע. וגם "המומיה" היה הרבה יותר מבדר ממה שאנשים מסוימים ייתנו לכם לחשוב. הוא אולי איננו גיירמו דל טורו, והוא אולי חתום על "ואן הלסינג", אבל סומרס בהחלט מסוגל לכייף, הוא מבין ומוקיר טראש, הלב שלו נמצא במקום הנכון, ולמרבה המזל, הוא ממש, אבל ממש, איננו מייקל ביי.

במלים אחרות, "ג'י.איי ג'ו" - שמבוסס בחופשיות על סדרת האנימציה "כח המחץ", ועל ליין הצעצועים שלה - הוא אולי אחד הבלוקבאסטרים היותר יקרים והיותר מטומטמים שייצא לכם לראות השנה. אבל הוא אינו מבזבז את הזמן היקר שלכם על שטויות, הוא לא נותן לכם להרגיש שאתם מאבדים נקודות איי.קיו תוך כדי צפייה בו, ואפילו אפשר להבין מה הולך על המסך כשמתחיל כל הבום והטראח. ובימינו זה לא דבר של מה בכך.

דוושה עד הרצפה

העלילה בקצרה: יצרן נשק מרושע עם מבטא מפתח ראשי נפץ מתקדמים שביכולתם להשמיד ערים שלמות, ומוכר אותם לנאט"ו. כעת, יחד עם הסגנית שלו – ביץ' ממושקפת שלובשת רק עור שחור – ובעזרת צבא אדיר ממדים של לוחמים סופר משוכללים שאינם חשים כאב ו/או פחד, הוא זומם לגנוב את ראשי הנפץ מנאט"ו, להשתמש בהם, ולזרוע בהלה עולמית. מי יעצור אותו? "כח המחץ", זה מי.

מהרגע הראשון סומרס מצמיד את הדוושה לרצפה, והוא לא מרפה עד לכתוביות הסיום. בין השאר תוכלו לחזות בהפלתו של מגדל אייפל (הומאז' ברור ל"טים אמריקה"), בבלאק הוקים שמתפוצצים על ימין ועל שמאל, בבחורות סקסיות בבגדים צמודים ובחזיות מרופדת (להעצמת ה-boobage), בנינג'ות שהולכות מכות, בנינג'ות שהולכות מכות בפלאשבק, בחליפות האצה הידראוליות שגורמות לבנאדם לרוץ בטורבו, במיטב כלי הנשק, במיטב חומרי הנפץ, ואם לא די בכל אלה, יש כאן גם סיפור אהבה. ולא סתם סיפור אהבה. כי אם סיפור אהבה כל כך גדול מהחיים, וכל כך קיצוני, וכל כך דרמטי, וכל כך מלא בצירופי מקרים, בתהפוכות ובתפניות, שלא תאמינו בכלל שהוא אפשרי. ותהיה לכם סיבה טובה לכך.

סומרס מתזמר את אורגזמת האקשן והאפקטים שלו בכשרון רב, תוך כדי שהוא גונב כל קלישאה אפשרית (כמו זו אודות הגיבור המיוסר שנוסע ללוויית חברו הטוב על אופנוע עם משקפי שמש בגשם, למשל) ושואב השראה ספציפית מסרטי ה"אקס מן", סרטי "מלחמת הכוכבים" (מפקד קוברה הוא הכי דארת' ויידר), סרטי ג'יימס בונד, ומ"הפריצה של אלקטרז".

נכון, האפקטים לא תמיד נראים הכי איכותיים בעולם, ולעיתים – כמו בקטע עם חליפות הטורבו, למשל - הם אף מזכירים את העותק הלא גמור של "וולברין" שדלף לרשת. אבל לטעמי החאפריות הטכנולוגית היחסית דווקא מוסיפה לחן של הסרט ומסייעת להדגשת המימד הקומיקסי של האלימות והאכזריות. בכל זאת, שלא כמו בחיים, יש כאן הרבה מאוד הרוגים, אבל מעט מאוד דם.

עתידות: ניצחון בפרסי הראזי

מבחינת שחקנים, סומרס עשה בחוכמה כשבחר לעשות הפוך על הפוך ולגייס לפרויקט כמה חבר'ה שיודעים לשחק. ביניהם ניתן למנות את דניס קווייד, בתור הגנרל הוק, מנהיג "כח המחץ", את כריסטופר אקלסטון ("חברים לרצח"), בתור סוחר הנשק המרושע עם המבטא, את סיינה מילר, בתור הביץ' הממושקפת, ואת שחקן האינדי החם בעולם כרגע, ג'וזף גורדון לוויט ("בריק"), שמגיש הופעה מוגזמת, מענגת ומבריקה כמפקד קוברה. מאז Dr. Evil לא נראה על המסך מאסטר מיינד פסיכוטי כה משעשע.

חוץ מאלה תמצאו באנסמבל גם את אדביסי מ"אוז" (עם המבטא המקורי שלו, לשם שינוי), את רייצ'ל ניקול, בתור הג'ינג'ית החכמה והצלפית, את מרלון ואיינס ("רקוויאם לחלום", "מת לצעוק 4"), בתור הסייד קיק האפרו-אמריקאי שאמור להיות מצחיק (הוא לא), ואת צ'אנינג טייטום החתיך, בתור דיוק, החייל המצטיין שמתכבד להיות הגיבור הבלתי מעורער של האפוס הטרגי-קומי המושקע והמופרע הנ"ל.

דווקא טייטום – שהיה לגמרי לא רע בדרמת האינדי "A Guide to Recognizing Your Saints" - מתגלה כחוליה החלשה בשרשרת החיול הזאת. הוא מגיש את כל השורות שלו באותו טון פחות או יותר, אין לו משקל על המסך, ובאופן כללי הוא קצת נראה אבוד בטוקיו. כאילו שהוא לא ממש מבין איך התגלגל לכאן בכלל. אך אל פחד: הופעתו הקלולסית, עליה מגיע לו לזכות ב"ראזי", רק גורמת לסרט להיות עוד יותר מצחיק. או עצוב. תלוי מה הגיל המנטלי שלכם, אני מניח.