וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק ראשון: "פועת"

27.9.2009 / 7:42

בארץ ישראל של לפני יותר מ-3000 שנה, פועת מוכנה לצאת לחיים חדשים אך הטרגדיה שלה כבר בעיצומה. מתוך ספרה של ענבל רשף

פ?ו?ע?ת שמחה כאשר בטנה כואבת ודם זב על ירכיה. היום הזה היא אישה. מחר ישלח אביה שליח אל העיר להודיע: הכלה טובה. יבוא אליה חתנה המיועד עם כל משפחתו והם ייתנו לה מתנה, שתי חליפות בגדים חדשות. כל אנשי הכפר ירקדו וישירו לכבודה. היא תצא מן החופה ותעזוב את בית אביה ותבוא אל בית בעלה בעיר הגדולה אשר לחוף השרון. בעיר גר מלך נדיב לבוש שמלת זהב. היא תשתחווה לפני המלך ותאמר לו, אני פועת, שבע פעמים אני נופלת לרגלי אדוני.

כצאת השליח לדרכו ממהרת אמה? לכבס את מיטב בגדי המשפחה ולערוך את ארגז השילוחים של הכלה. אביה קנה כדי שמן ויין, דבש של רימונים, שקדים וצימוקים וממתקים מן המובחר. אחיה תלו שרשרות דבלים מן התקרה. יום חולף ועוד יום, בחצר שתי עזים מחכות לשחיטה ולא יוצאות אל המרעה. החתנים לא באים והעזים אוכלות מן הדגן הטוב אשר שמור בבית. בפינת חדר המשכב פועת פותחת את הארגז לבדוק. הנה הסדינים אשר ארגה עם אמה למיטת הכלולות. שני צעיפים, זוג סנדלים. הנה טבעת נחושת ונזם, ענק לצוואר ואצעדה לרגל מאבני נחושת ירוקות. על כל העדיים תעלה סיכת הבגד היפה שתענוד תחת החופה. הכול מוכן ומזומן והסיכה מונחת במקומה. פועת יודעת את אשר יקרה: היא תעמוד תחת החופה עם חתנה, המנגנות יתופפו בתופים, ולפתע יידומו. אז יתיר החתן את הסיכה מעל בגד הכלולות של הכלה, והזמרות וכל הקהל יפצחו בשיר, וא?ם הכלה תבכה. כל האמהות בוכות בחתונות. שלושה ימים יחגגו יחדיו, וביום הרביעי היא תעזוב עם משפחתה החדשה ואז אמה שוב תבכה. אומרים כי הפרידה מן הבנות קשה לאמהות, לב א?ם הופך יבש ועיניה עיוורות. פועת נוגעת בחוד הסיכה. ביום שיתיר בעלה את הסיכה — ביום הזה יתיר את בתוליה וישים בה בן. אולי תאמץ את לבה לדקור את אצבעה עד זוב דם, והאלוהים ישמעו אותה. מכל שבעים האלוהים היא בוחרת ב??אל כושר. אליו תתפלל, כי שבועיים חלפו, והחתן ומשפחתו טרם עלו אל הגבעות.

אביה ואמה של פועת עוטים שלווה ואומרים: החתונה בטוחה. איך לא יבואו לקחת אותה? מי יזנח כלה קנויה? מי יפזר את כספו לרוח? אבל פועת רואה ענן על פניהם. היא רואה אותם מתלחשים בסתר. גם בין כל משפחות קרוביה אשר קינאו בה כל השנים עובר רחש רע. כבר הגיע לאוזניה דבר ל?צ?י הכפר אשר אומרים כי אנשי העיר כוחם בכיסם. ועוד הם אומרים כי בני תפנוקים ממהרים למהור ומתמהמהים לבעול. אוי לה מן המהתלות. אוי, פועת דוקרת. "שמע אותי, כושר," היא אומרת. "לך הוא הדם הנוזל. תן לי אות לדעת מה יעלה בגורלי ולמה איחרו פעמי חתני." היא מורחת את הדם על רצפת הטיט ושופכת מים על הכתם. באדמת חדר המשכב עולה צל. הנה צד פני גבר יפה תואר. זה בעלה המיועד — אות מאת כושר. פועת נושקת לכתם ועוזבת את הבית לעלות על הגבעה הגבוהה, לצפות לשיירה אשר תעלה אל הגבעות מן המערב.

שמש יוצאת לפזר את ענני הבוקר ולהאיר את דרכה. בשעה טובה תמו ימי הגשם. תמו ימי סגריר ודלף, ימי מבוכות וצרות. שמש, האלה השומרת על הזמנים והמועדים, משלחת אל הצפון את העגורים, ציפורי הקינה. הרחק מתחת לעגורים, בין פרחי הפשתה ומקווי המים האחרונים, זבובים מניחים לקליפות ביצים עזובות אשר יבשו ואין בהן עוד מיץ. הזבובים עטים על טרף חדש — נערה יחידה עולה במשעול.

היא מגרשת את הזבובים, והעגורים צורחים לה כצבא אובות העולים מן הקברים. כמעט היא נבעתת מן האותות הרעים. אלה ציפוריו של רשף, אל המגפות והמלחמות, אשר שרות מעל ראשה: אה אי אה, איד ואסון, אישה, איה חתנך? צרחות נהי חלולות נישאות על פני הרקיע, אבל כושר נתן אות, וכושר לא יכחש. קו?פ??ר?יאו?ס, אבי החתן, נשבע מול עדים לקחת את פועת לציפור בנו. קופריאוס חלץ את נעלו, והנעל שמורה בביתם לעדות. אבל יותר מכול, הוא נתן כסף. הזר העשיר שילם באמת בכסף את מלוא המוהר אשר דרש אביה. על כל הנערות בכפר שילמו בכדי חיטה או בכדי יין, בצאן ואפילו בדבלים. רק בעבור פועת שולם חריט מלא פתיתי כסף. באותו היום, בשובם אל הבית מן השדה, שלח אביה להביא מאזניים. שוב ושוב הוא שקל על כפות המאזניים את ער?מת הכסף. פועת נקנתה בפתיתי כסף במשקל שלושה שקלים שלמים. שלושה שקלים שלמים ומדודים. במרומי הגבעה היא מוצצת את הדם מן האצבע. הרוח נושב על הגבעות הנטועות עצי זית ולוטף לשמורות עיניה. בעיניים עצומות פועת מכירה את דמותה של כל גבעה וגבעה. גם אם יכה אותה ברק היא תדע כל חלקת זיתים ואת בעליה. היא יודעת את המעיין ואת טעם פריו של עץ הרימון השתול על המים. במורד היא רואה את חלקת הזיתים שלהם. הלאה, למטה, עינה נודדת עם גדרות האבן אל קבוצת עצי התאנה. תחת העצים, חבויה מן העין, יש בר?כה. שם, לפני שנים, רבו האלוהים על גורלה. כושר זכה בה.

לפני שנים הם יצאו לסקל את האדמה לפני החריש ולחזק את הגדרות. גם פועת עבדה. אבנים גדולות הובילה עד אביה, על יד הגדר, ואת האבנים הקטנות זרקה. אבן אחת פגעה באחותה הקטנה בת עין, אשר שכבה על השמיכה. בת עין בכתה, וכולם כעסו על פועת. כאשר שבו לעבודה ולא שמו לבם אליה, פועת ברחה. היא טיפסה על הגדר וירדה בין העצים בחלקה אחרת. היא רצה ולא נפלה. היא רדפה אחר שפיריות אדומות וכחולות עד חומה גבוהה. היא נאחזה באבנים וטיפסה עד אשר עלתה וראתה מים ירוקים, ועליהם מנצנצים המון אורות יפים וזוהרים ככנפי שפיריות. היא קמה לעמוד על החומה, הרימה ידיים לעוף. הצל על המים לחש: אסור, אסור! אבל האור וכל הצבעים קפצו וביקשו כי תבוא לשחק איתם. היא צחקה אל הזוהר, היא קפצה אליו, ולפתע פתאום נעלם הכול. היא פתחה פה לצעוק והפה נמלא מים. ידיה חיפשו מאחז וא?ין ואפס. היא בעטה במים והם עטפו אותה כשמיכה. כאשר כלה כוחה שקעה בעיניים פקוחות — מערפל לבן נפלה אל חשכת מעמקים. תהום פתחה פה לבלוע אותה. ככה נפלה אל הבור של חורון, אל המתים. רק צר היה לה, צר על קוצר ימיה. בדממה נפרדה מעם החיים וצערה רפה כרפות חוט הבינה, וחדל.

היא ניעורה בידיו של זר והקיאה מים. רוח נשב בין התאנים והיה לה קר. הגבר הזר פשט ממנה את השמלה הרטובה, לכסות אותה בטלית. הוא חיבק אותה למען יחם לה. לבו דפק לעומת לחייה. כאשר שבה אליה רוחה שאל אותה הזר שאלות רבות על המשפחות בכפר. גם על בדיל שאל, אלה מטילים קטנים, כבדים ואפורים. הזר היה חרש נחושת, עבד לכושר, אל החרשים. הוא עלה לגבעות לחפש אחר גנבים של בדיל אשר לא ידעו את כושר. אבל פועת לא ראתה את המטילים האלה בחצרות הבתים ולא ידעה דבר על מבריחים, ועל מצרים, ועל מסים. מעולם לא שמעה על נתיבות עקלקלות ועל אנשי מזימות. רק דבר אחד ידעה: האל כושר גנב אותה מידו של האל חורון, והזר הנעים הוא שליח מאת כושר. את הדברים שדיברו, וכל ששאל אותה, ביקש כי תחתום בלבה. פועת לא רצתה לעלות אל אביה ואמה?, מפחד המכות אשר יכו אותה. אבל הזר הבטיח כי לא ייגעו בה לרעה, והיא בטחה בו. כאשר נחתמה הברית הוא נשא אותה כנשוא גדי בין עצי הזית במעלה הגבעה. אביה קם להרוג את הגבר אשר השיב את בתו עירומה תחת הטלית, אבל הגבר דיבר איתו: הוא חרש נחושת ושמו קופריאוס. מולדתו באי היווני א?ל?ש?י?ה. כעת הוא יושב בעיר מגדל דרור לחוף השרון.

פועת היא ילדה נחמדה וחכמה, ככה אמר קופריאוס כאשר ביקש את ידה. לחי פועת בערה בסומק, מעולם לא דיברו בה נכבדות. לא. די לו באשתו, לא בעבורו יבקשנה, כי אם בעבור בנו הרך בשנים, ציפור. למן היום שנקנתה פועת היא נותרה למשמרת בבית אביה. ילדה, אף אם שולם תמורתה בכסף מלא, היא זמורה רכה ועדינה. לא בחיפזון יחתכו את הזמורה מגזע האם. עודה בימי חורפה, טרם ניעורה והנצו עיניה ללבלב, לראות ולדעת. טרם נכונו שדיה ולא בא עליה אור?ח כנשים. תגדל הילדה עד יום החתונה, תצמח הזמורה עד עת הזמיר. בתולה מאורש?ה יושבת בבית, ככה אמרה לה אמה. ימים על ימים קלעה פועת סלים בחצר. בצל ישבה, מפחד פן תשזוף אותה שמש ותהפוך שחורה. בשבע עיניים השגיחו עליה, פינקו אותה בתפנוקים למען תשמין ותבריא. לא פצעו את ידיה בעבודה קשה בשדות. מפחד נחשים אסרו עליה ללכת עם הנערות אל המעיין. יותר מכול שמרו פן תרחיק לבדה בגבעות. אביה פחד מן הע?פ?ירו?, השודדים השורצים בהרי שומרון ויורדים אל הכפרים לחטוף בתולות.

שנים עברו. התזכור את קופריאוס? התדע את פניו? ומה דמות בעלה, ציפור? כבר הבוקר תם והם לא באו. זאת הגבעה האחרונה בתחום הכפר, עד פה יובילו אותה רגליה ולא תרחיק עוד. מן הגבעה הזאת היא צופה אל הדרך וחולמת. תבל ומלואה פרושה תחת רגליה, אבל עיניה כלות.

לצפון ראש הכרמל עוטה אד, למערב פרושים מישורי השרון המכוסים ביצות, והרחק בקצווי מערב — חוט של ים. אי שם בערפל, בין הביצות לים, שוכנת העיר מגדל דרור. היא תבוא אל העיר הזאת, אל המון בתים גבוהים והמון אנשים. היא תחזה בעשירים לבושים תכלת ועוטים זהב וכסף, ובסוחרים יודעי קרוא וכתוב. היא תעמוד בארמון המלך ובשווקים ובצבא האוניות בנמל. היא תיגע בים. אומרים כי האל ים צורר את מ?י כל העולם בשמלתו. אומרים כי בים אין עצים ושיחים, והדגים גדולים מבן אנוש. אומרים כי מפלצות עולות מתהומותיו, לווייתן ונחש עקלתון יוצאים ללוות את האל ים במסעותיו. אומרים כי בין גלי ים שוחות אוניות גדולות כבתים. אומרים — אבל פועת ש?בעה מאגדות ומסיפורים. קודם תבדוק את ים ואחרי כן אולי תאמין כי החוט הכחול יכול להפוך לבר?כה ענקית של מים בלי סוף. היא תיגע בו, ואז תדע אם יש אל במים, ואם לגעת בים זה כמו לגעת בשמים.

"הם שכחו אותך," מתנאל אומר. מאין צץ? הוא עקב אחריה עד ראש הגבעה? "איך ידעת למצוא אותי?" "כל יום את באה לפה." "לך," פועת אומרת. "אני מחכה לחתן שלי, ואני פוחדת כי יראו אותנו יחד." "הם לא יבואו." מאין יבואו? אי שם במערב, במורד הגבעות, נמתחת הדרך הגדולה אשר קצותיה נוגעים בקצות תבל. שיירות סוחרים הולכות בדרך הזאת, עוברות על פני כל הארץ, מן היאור אשר במצרים אל פאתי קדם, אל הפרת והחידקל ואל קצות הצפון, שם האנשים ש?ערם צהוב. אומרים כי על הדרך הגדולה כל הצבעים זוהרים והריחות עזים. העגלות עמוסות המרכולת נהוגות בידי גויים אשר תוארם שונה ולבושם מוזר, והם דוברים בלשונם של לאומים רבים. בשווקים הגדולים האנשים קוראים בקולות רמים, כאלף נחלים בשיטפון. קופריאוס וציפור וכל בני ביתם יחצו את הדרך הגדולה בדרכם אל פסגת הגבעות. למטה מן הדרך הנעלמה היא צופה אל מישורי השרון. אומרים כי בשרון אפילו העצים גבוהים יותר. עצי שקמה אדירים נטועים שם, עשרה גברים לא יקיפו את גזעם, דרורים לא יגיעו אל צמרתם. מספרים כי יערות השרון עבותים, וביניהם גבעות של חול וביצות. מן הביצות עולות חיות משונות, תנין חושף מלתעות לתועים בדרכם, יצור גדול מידות ורב און הקרוא בהמות רומס אנשים כחגבים.

מתנאל מדבר באוזניה. "לאנשים מהעיר שלושה שקלים שווים כזית." הוא מטריד ולא חדל, מנסר כצרצר בודד. "למה את מחכה? גבר עבר בגבעות, מצא ילדה נחמדה מאפסי הארץ וקנה לבנו כלה במחיר כלב. עברו שנים, חמש שנים, ומן הכפר בא אליו שליח, ומה נוגע לו? הוא לקח לבנו אישה אחרת." "לך ממני." "את לא רואה?" הוא אומר ומפנה ראשו אל העגורים הצורחים בשמים, "את בת דודי ואני דואג — " "עמוד!" פועת אומרת. "כמעט דרכת." מחמת השאון הנורא בשמים מתנאל לא שם לבו אל הארץ. מזל רע לדרוך על דודאים פורחים ולהעיר את העין הרע אשר ישן באדמה. נוחו בשלום, דודאים, אל תפקחו עפעפי צלמוות. "את זוכרת?" מתנאל שואל, "כשרצינו לעשות ילדים מפרחי דודאים א?ת שכבת — " "לא, לא, די, שתוק." היטב היא זוכרת איך שכבה במסתרי השיחים, כדרך אמהות, והוא מעליה, פיזר פרחי דודאים והשקה את בטנה במים למען לא יצמאו הילדים אשר גדלים בה. באותם הימים אחותה הגדולה טרם נישאה — היא גרה בבית. היא הלשינה עליהם. "את כן, את זוכרת." "אני לא צוחקת, מתנאל, אני גדלתי." "אני אפדה אותך מאביך. אני אברח מפה. אני אעבוד בשדות זרים ואת שכרי אקח רק בזהב. בזהב אשלם תמורתך, לא בכסף. למה את לא מאמינה לי?" השבח לאש??רה, במשעול עולה שיירה. פועת סופרת שלושה, חמישה, שישה חמורים ועליהם גברים, נשים, ילדים. לא מן הכפר המשפחה הזאת, ולא שכנים ולא סוחרים. משפחה זרה. הראשון עוצר לשאול לדרך. הם פונים אל הכפר. הנה הם באים.

"בואי נברח," מתנאל אומר. "נלך אל ההרים." "לך ברח." כעז הרים היא רצה, חיש קל באה אל השער. איפה קופריאוס ומי מהם הוא חתנה? זה המפחיד? אולי הצעיר היפה הוא בעלה המיועד? או הדק והרצוץ? ולמה חתוכים כל הזק?נים כמעשה אבלים? ואביה ואמה פניהם נפולים? "בתי," אומרת לה אישה זקנה ומכוערת, "אבוי לנו, בתי." הזקנה נופלת על פועת, ממררת בבכי, נצמדת אליה. ריח רע עולה ממנה. "מת חתני?" מת אביו.

קופריאוס ירד אל הביצות לקטוף קישואים מגינת שכנו. יצא בהמות מן המים ודרס אותו. א?ר?ק?ס?ד?ר?ה, אלמנת קופריאוס, נותנת לפועת לשתות יין מכו?סה. מארקסדרה עולה ריח של ריקבון צמר רטוב, והיא משתעלת ויורקת דם בפה חסר שיניים. פועת נגעלת לשתות מן הכוס אשר נגעו בה השפתיים הזקנות, הנגועות בשחפת. "אני לא צמאה. ומי חתני?" מאושר הזבוב היורד על תלתליו השחורים, המשוחים בשמן, של ציפור. גד, אל המזל, שלח אל פועת את הבחור היפה בעולם. כל חלומותיה התגשמו בדמותו. בו ברגע היא אוהבת אותו עד קצה השמים ופאתי ים. פטיש לבה נשמע למרחקים, רגשה פרועה שוטפת את הגבעות. היא רק פועת הקטנה, איך לא תבוש לחוש כאל?ה אל אהבתה? איך תעמוד לצדו ונדמה כי כל הקהל רואה אל קרביה, כל הקהל רואה את תשוקתה משולחת, שוקקת. כעת איבריה לאים כמו נחבשו בתחבושות ולשונה דבקה אל ח?כה. ציפור משקה אותה יין. פועת צמאה לכוסו, אבל היין לא נוסך עוז בברכיה הכושלות. רק במסתרים תשורר העין את דמות חתנה היפה והחסון: גברותו חדשה ותוססת, זקנו טרם צימח ורק כמה שערות שחורות קצרות עולות בלחי הרכה, אבל קומתו זקופה ומנהגו תקיף כמנהג הגבר.

ציפור מנפח חזה וחושף את זרועותיו להראות את כוחו. לפי רצונו היא נוגעת בקצה אצבעה בקיבורת העגולה. הוא חזק, בעלה. חזק משני אחיו הגדולים ממנו. האח הבכור, ש?כמ?ן, זה רצוץ הגו וחמור הסבר, מטיל על פועת יראה. האח השני, נעמן, משוטט בחצר ועיניו מתרוצצות כנטפי בצק במרק רותח. הכול מוזר לנעמן, בכול הוא חפץ לגעת כמו שכח את נסיבות בואם ונטש דרך ארץ. פיו מלא שאלות, את כל אורחות חייהם הוא תאב לדעת ואין מעצור למחקריו. האם בני משפחה אחת כל יושבי הכפר הזה? ואיך נתנו כלה, הלוא בכפרים יארש?ו נערות לבני הדודים? ואיך ישמרו בכפר על העוללים והיונקים, האם לא יתלו אותם על ווים בקיר מפחד חיות הטרף בהרים? "נעמן," אשתו קוראת, "יגעת עד די. שתה מן היין ותנוח לשונך." אשת נעמן אישה יפה היא ושמה הדרת גן. חליפתה נאה, עיניה קרועות בפוך. בזרועותיה נם עולל רך, בן זכר. מה נערצה היא בעיני פועת. "אל תשימי לב אל נעמן," הדרת גן אומרת, "זאת דרכו, אחותי, להרבות בשאלות. ושכמן שונא שמחות מאז מתו אשתו וילדיו במחלה. רק בן אחד נותר לו." האישה הנערצה קוראת לה אחותי. פועת שולחת יד בשער רעותה ושולפת נוצת עגור תועה. הדרת גן צוחקת לנמצא, שיניה לבנות וברות כפנינים ועדיים מצלצלים מלוא רום קומתה הגאה. ציפור בא לשבת ליד פועת. ניחוחו הטוב עולה באפה. הוא מחבק את כתפה, ומבעד השמלה חו?ם ידו כגחלת על עורה. סביב?סביב עומדים צופים. כל הכפר בא לראות את החתנים, וכולם רואים את ציפור מניח יד על ירכה ואת פניה בוערים.

האנשים צוחקים בסתר. לא רם צחוקם, לכבוד האבלים יחרישו, אבל היא חשה ב??לעג ובורחת אל חדרי הבית. מן המזווה היא שומעת את הקולות בחדר הפנימי, חדר המשכב. "איך אחגוג ואני אך פשטתי כסות אבלים," ארקסדרה אומרת, וקול אמה? עונה, "יבוא אישך בקהל רפאים, ויבקש מן האלוהים בעבורך ובעבור כל בני ביתך ובעבור ילדתי הקטנה." ילדתי? אמה? קוראת לה ילדה. שוב בוערים פניה של פועת. "וקמתי מסעודת המרזח לסרק את שערי מן האפר — " "הוא רצה בחתונה הזאת." "ואני באתי הנה לעשות את רצונו האחרון — " "שלושה ימים תשבו איתנו" — זה קול אביה. "הואילו נא ותלונו פה וייטב לבכם בבשר ובלחם. ואם ייטב הדבר בעינייך, לא נוציא ממתקים אל השולחנות." "כעת יתיר את הסיכה וניקח את הכלה ונצא אל הדרך, ולא נפגע בכבוד המת." "בי, גברתי," אביה אומר, "כבדו את הבית הזה ונוחו פה הלילה. רק לילה אחד."

"עוד שעות רבות לאור," ארקסדרה אומרת. "אם לא עלי ולא על כבוד ביתי, על החמורים חוסי. על גבם עליתם הנה, והם יאכלו וינוחו עד מחר." "החמורים עלו אל הגבעות, יקל עליהם לרדת לשרון." "לא, גברתי," אביה מרים קול. "הי?ה לא תהיה. לא אשלח את הילדה מביתה והיא בתולה. רק תחת קורת ביתי אתן אותה לבנך. נחכה לבוקר לדעת את גבורת הנער ולראות בשלום הילדה בטרם תעזוב ולא תשוב." אנחת ארקסדרה נשמעת מעבר לקירות. "אין ריב בין קרובים," היא אומרת. "נלון הלילה פה ולא נוציא בתולה." במה הם מדברים? פועת עוטה בושה. היא יוצאת אל החצר בטרם י?צאו המסתודדים מן החדר. עוד היום תינשא לציפור, זה שלל התקווה אשר לא אבדה ממנה כל השנים והחודשים והימים. אמנם מת קופריאוס, והחתונה אך חתונת אבלים צנועה, אבל מה לה להצטער? הזקנים מתים, זו דרכו של עולם, והנעורים שוקקים חיים. רק עז אחת ישחטו, ממתקים לא יעלו על השולחנות ויין ישתו לא לשמחה, כי אם לחזק את לב החתן והכלה. לנוכח צלם קופריאוס יערכו את החופה. ציפור יתיר את הסיכה מעל החליפה החדשה אשר הביאה לה אמו. הזמרות לא ישירו, המנגנות לא יתופפו בתופים, הרקדניות לא ירקדו. אין דבר, כל אנשי הכפר יראו כי באו לקחת אותה. אמנם מתנאל נעלם, אבל השכנים יספרו לו על ציפור היפה, וכמה יפים הם יחד, כמו נוצרו בדמות צמד האלים הנאהבים והנעימים. הלילה ילונו בבית אביה ומחר בבוקר תצא עם משפחתה החדשה אל ביתה החדש. פועת וציפור, היא לוחשת אל לבה הרוגש, ציפור ופועת יחד לעד. לקראת החתונה אמה? קוראת לה אל המרחץ. אבל ארקסדרה רוצה לבוא איתה, לראות אותה. פועת פושטת את בגדיה מול הזקנה המכוערת בעלת האצבעות השחורות. "שדיים יפים," ארקסדרה אומרת. "אצל בנות עשירים צד שמאל ממהר לבוא, ואצל עניות צד ימין מקדים, אבל אצלך שווה. גם גדולים." היא רוכנת וקרבה. "אל תפחדי, חמודה, אני לא נוגעת, לא עושה לך רע. רק תני לראות, תורידי את היד. לכפריות מופיעים קודם השדיים, ואחרי כן השערות בערווה, וזה מפני נשיאת הכדים על שכם, בלי חמורים. גם העבודה בשדה מחממת את החזה למען יקדים לפרוח." "גם לנו יש חמור," פועת אומרת. ארקסדרה מעודדת אותה להסיר את היד. "ככה חשבתי," ארקסדרה אומרת, "רק הגבעה מכוסה. אצלנו העירוניות יש הרבה שיער בערווה, בגלל המרחץ, זה מעודד את הצמיחה. אם את רוצה ילדים, תתרחצי כל שבוע." פועת שותקת. היא באמת לא אוהבת להתרחץ. אבל כעת ארקסדרה חושפת את בתי השחי של פועת ובין הרגליים היא משפשפת חזק ובכוח. "את כבר יכולה להיות אמא," ארקסדרה אומרת. "את רוצה פרי בטן? בטחי בי, אין אישה אשר לא תאבה את המעשה. נתפלל לפני אשרה ולפני צלם קופריאוס כי ייתנו לך בנים זכרים לרוב." פועת יודעת הכול. אם רק יגדלו לה השערות למטה היא תהרה, ובטרם תלד אמא שלה תבוא לבקר אותה, ולא תעמוד עוד בודדה מול הזקנה המכוערת הזאת. על כן היא מקבלת את הייסורים בשמחה ולא נרתעת מפני כדי המים אשר ארקסדרה שופכת עליה.

"פועת", ענבל רשף // זמורה ביתן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully