"פעילות על טבעית", סרטו הראשון של הישראלי-אמריקאי אורן פאלי, הוא הסרט הכי מפחיד שראיתי בחיים שלי. Not!!! האמת שמדובר בסרט די משעמם. ודווקא הקפדתי לראות אותו בהקרנת חצות שכל כרטיסיה נמכרו מראש. ואפילו לקחתי איתי אישה בהריון מתקדם שבדרך כלל מפחדת מאוד מסרטי אימה. למרבה הצער, זה לא ממש עזר. גם היא, וגם העובר שבבטנה, נותרו אדישים למדי.
מה שכן, היה כיף לשבת באולם מפוצץ אנשים שנכנסו להקרנה עם הידיעה שהסרט בו הם עומדים לצפות אמור להיות "הסרט הכי מפחיד של השנה". כי עצם הידיעה המוקדמת הזאת, שניטעה בראשם הודות לקמפיין שיווק ערמומי ואפקטיבי (שעוד יילמד בבתי הספר), הפכה את ההקרנה לחוויה בפני עצמה, בלי קשר לסרט האימה המעפן שהוצג על המסך. הם צחקו, הם צעקו, הם נהנו כפי שניתן ליהנות רק באולם מלא אנשים. ובהחלט היה מהנה לראות כיצד הם נהנים, ולהיזכר שיש דברים שהפלזמה הכי משוכללת עדיין לא למדה לספק. אבל חשוב להדגיש: בלי קהל, "פעילות על טבעית" באמת לא שווה יותר מדי.
עוד בוואלה!
זוג צעיר וטיפש רוכש מצלמה על מנת לתעד את האירועים המשונים שמתרחשים בביתם בזמן שהם ישנים. עד מהרה מתברר לצופה שהגבר די מעצבן. וגם החברה שלו, שטוענת שישות על טבעית מציקה לה בהתמדה מאז שהיא ילדה קטנה, מעצבנת. לרגע לא היה לי איכפת אם הם יחיו או ימותו. לרגע לא לקחתי אותם או את הבעיות שלהם ברצינות. רק מה? הידיעה שמשהו "נורא מפחיד" עומד לקרות להם (ולנו, הצופים) הצליחה להותיר אותי מעוניין במתרחש. וזאת למרות שבפועל, הדבר הכי מפחיד שקורה בשלב זה הוא שדלת נטרקת.
אבל מתישהו העניין במתרחש הפך לפיהוק מתמשך, והפיהוק המתמשך הפך להצצה בשעון, וההצצה בשעון הפכה לתקווה שהישות העל טבעית הזאת תפסיק להתמזמז ולטרוק דלתות, ותתחיל כבר לעשות דברים נוראיים לשני האהבלים שלנו. יאללה, מתי כבר תמותו באופן אכזרי ותוך כדי צרחות היסטריות, שאלתי את עצמי, ולא זכיתי לתשובה. אם הייתי רואה את הסרט בבית, בשלב הזה כבר הייתי ודאי לוחץ על כפתור ה"פאסט פורוורד". או אולי אפילו על כפתור ה"סטופ". למעשה, אם הייתי רואה את הסרט בבית, רוב הסיכויים שבשלב הזה כבר הייתי שקוע בשינה עמוקה ונטולת חלומות.
אני מודה, יש כמה רגעים חביבים ב"פעילות על טבעית", והם כולם מתרחשים בשעות הלילה, בזמן שהאהבלים ישנים והמצלמה שלהם עומדת על חצובה, על יד המיטה. אלה הם למעשה הרגעים היחידים שמצדיקים את קיומו של הסרט, ובהחלט צריך לתת לבמאי קרדיט על כך שהצליח ליצור אותם באמצעים כה דלים (תקציב ההפקה עמד על כ-15,000 דולר). אך הרגעים החטופים אלה, מרשימים ככל שיהיו, אינם מצליחים להחזיק את הסרט, או להפוך את גיבוריו לפחות בלתי נסבלים. והרגעים האלה מוקפים בכל כך הרבה סצנות מציקות ורפיטטיביות (בוא נתקשר למגרש השדים, בוא לא נתקשר למגרש השדים; מפריע לי שאתה מצלם אותי כל הזמן, בעצם תמשיך לצלם), שקצת קשה לכנות את היצירה הזאת "מורטת עצבים". הרבה יותר קל לראות בה יצירה שמביאה עצבים.
אז איך בכל זאת קרה ש"פעילות על טבעית" היה לכזה להיט מטורף בארצות הברית? התשובה די פשוטה: הקהל העכשווי מחפש סרטים שהם יותר מסרטים, הוא מחפש סרטים שהם אירועים. כי עד שהוא כבר יוצא מהבית, משלם לבייביסיטר וקונה פופקורן, הוא רוצה לדעת שאת החוויה שהוא עומד לקבל הוא לא יכול לקבל בבית. בשבועות האחרונים נתקלנו בלא מעט "אירועים קולנועיים" מהסוג הזה, החל מסרט המופע של מייקל ג'קסון, המשך ב"2012", וכלה ב"דמדומים 2". כאן מצוי עתידו של אולם הקולנוע. לא בסרטים טובים שיגרמו לך לחשוב ו/או להתרגש. כי אם בסרטים עתירי הייפ (מוצדק או לא) שמבטיחים לצופה סוג של חוויה קהילתית, שמציעים לו משהו מעבר. לכן, ההישג הגדול ביותר שסרטו של אורן פאלי יכול לרשום לעצמו הוא שהוא הצליח לגרום לכולם לחשוב שהוא אכן עונה על ההגדרות האלה. אם הנקודה טרם הובהרה, הוא לא.