שיחדש

היום לפני 60 שנה מת ג'ורג' אורוול. הוא חי היום יותר מכשכתב את 1984. אורוול כתב ספר אפוקליפטי. הוא חזה את החיים האומללים שלנו, רק שבאופן מפתיע אנחנו נהנים מהם. את זה הוא לא יכול היה לחזות. בערות היא כוח, הוא אמר. אלין לא יודעת מי היה בגין? אלין תהייה האלילה שלנו. האח הגדול קיים, אנחנו לא. אנחנו זה יצור אמורפי של 30 אחוזי רייטינג. בשיחה עם שרה כשהודחה, ציוו עליה ארז ואסי להגיע למחרת לערוץ 24. היא אמרה שהיא עייפה ורוצה הביתה. לא הבנת, שרה? אין לך מחשבות משלך. אין לך רצונות. את חומר בידינו. חתומה על חוזה לוויתור עצמך לטובתנו. כמו יוצאי "כוכב נולד". כמו פליטי "הישרדות". דור שלם כבול בחוזים בלתי נגמרים לתוכניות ריאלטי. מי שלא כבול, כובל את עצמו. משתעבד לצפייה נבובה, חלולה. החיים הם לא שלך, אתה שלנו. תשמח כשנרצה, תרקוד כשנחליט. אם תתחצפי נעיף אותך לתהומות הנשייה. נו סופ פור יו.

אהוד ברק החליט להפוך את המרכז האוניברסיטאי באריאל לאוניברסיטה, והפך את יצור הכלאיים האקדמי הזה לאוניברסיטה מן המניין. רק בישראל שר ביטחון קובע מי היא אוניברסיטה ומי לא. לא היינו רוצים ששר החינוך יחליט איפה נתקוף ולמה. עכשיו וודאי ייפתחו באוניברסיטת אריאל מסלולים כמו מדעי המח המתנחל, כיצד להרגיז עם שלם ולקבל תקציבים מהמדינה. והפקולטה לביולוגיה עם התמחות בעקירת עצי זית. ממילא יש עלינו חרם אקדמי כמעט בכל העולם, אז בואו נצדיק אותו. אוניברסיטת אריאל: מחקריה לא יוכרו בעולם, פרסומים של מרצים בה לא יפורסמו בעלונים אקדמיים, התארים של הבוגרים בה יהיו מוכרים רק בעלי וביצהר. בואו להירשם.

הקמנו את בית החולים הגדול ביותר בהאיטי. הבאנו ציוד שאף מדינה לא הביאה. אנחנו רוצים שיחשבו עלינו בעולם דברים טובים יותר. עופרת יצוקה? דו"ח גולדסטון? תשכחו מזה. תראו איך אנחנו מצילים ילדים בהאיטי. ובתפקיד הקוסם הערב – פגיה. וכל תינוק שנולד, שמו ישראל או ישראלה, כאילו הם לא סובלים מספיק. בית החולים שלנו הכי גדול. בעיתונים סיפרו לנו שתושבי האיטי צעקו ישראל תודה, ועיתוני העולם סיקרו את הנוכחות שלנו שם. תראו כמה שאנחנו בסדר. פצצות זרחן? קנה טנק לתוך בית? ילדים הרוגים בעזה? עזבו. עיני העולם נשואות לפורט או פראנס, אלפי צלמים משוטטים, אז נקים את בית החולים הגדול ביותר. הכי קל להיות מוסריים בהאיטי, כי כדי לראות מה שנמצא מתחת לאף נדרשת עבודה קשה (עוד אורוול).

הלו? ליליאן? זאת שרה. אני יודעת שעכשיו חצות. אני מתקשרת בעניין הציפית של הכרית. היא לא מתוחה עד הסוף. אני מעירה אותך משינה כן. את יכולה לישון, אבל מה איתי? מה עם הציפית שלי? בואי תסדרי אותה. ליליאן, תגידי לי שאני חכמה ויפה. זה לא מפריע לעבודה של בעלי שאני פסיכו-נוירוטית, הנה הוא מתעורר עכשיו. תגיד ביבי, איך יכולת להירדם כשהציפית לא מתוחה על הכרית? ליליאן! תגידי לי כבר, תגידי לגברת שלך כמה שהיא חכמה. ליליאן!! אני לא מטורפת, אני כמו כל גברת שרק רוצה שהציפית שלה תהיה מתוחה. מה ביקשתי? בעלי ראש ממשלה, ואני נורמלית, יפה וחכמה. והציפית, אוחח הציפית, לו רק הייתה מתוחה כמו שאני אוהבת, אבל לא. היא כל כך לא מתוחה, והכול באשמתך ליליאן, תפלצת מלוכלכת שכמוך. אל תדאגי לי כי אני גם פסיכולוגית, אני תחת השגחה מקצועית של עצמי.