תערוכת הגמר נגמרה והדס יקירתינו עברה לעיר הגדולה. זה לא היה מתוכנן בכלל, פחדתי מתל אביב, חשבתי אולי למצוא דירה בכפר סבא. כשבועיים לפני תערוכת הגמר, בתוך הטירוף, הפחדים והעשייה המרובה ברחתי ממתחם המעונות משימה לא פשוטה. הכל בזכות טרמפ תמים הלוך ושוב בזמן הנכון. הלכתי לפגוש את גיא (המצולם בסצינת הגותים והרקעים השחורים) שהציע את החדר הנוסף שיש לו בדירה אותו הוא מתעצל להשכיר. חדר באבן גבירול חיכה לי ושם גרתי שנתיים.
לא חזרתי מיד לצלם, זה לקח לי זמן. מסתבר שאפילו לבחורה היפראקטיבית, בולמית ואינטנסיבית כמוני זה קורה. האמת שבעיקר ראיתי סרטים, ראיתי תערוכות, התחלתי להכיר אנשים חדשים, מילייה עירוני-תרבותי חדש. לא רק אמנים. האמת שבעיקר כאלה שעוסקים בשירה. "אז מה את עושה?" היו שואלים ואני מהססת ומגמגמת, "אההה, אההה, אני עוסקת באמנות...". "תגידי אמנית!" "אה... אוקיי... אהה... אני אמנית". למרות שכבר עשור זה מה שאני עושה, מעולם לא אמרתי שאני אמנית. למדתי אמנות, ציירתי, צילמתי, אבל עכשיו זה היה משהו חדש. זה היה עניין של הגדרה. והרי אני תמיד מנסה לברוח מהגדרות, ופתאום אני מתויגת, ודווקא נוח וטבעי לי שם, כאמנית.
לפרויקט החדש היה שם עוד לפני הצילומים: Like a Bitch פרפרזה על ספרו של אלכס ליבק "כמו כלב" בו מופיעים צילומים של כלבלבים חמודים בשחור לבן. בהטיית השם הענקתי לצירוף המילים את כל הקונוטציות שנהדפו ממנו פלוס מגדר: אמנים צעירים בדירות שכורות חיים כמו כלבים (ומקשקשים בזנב בצהלה). "אה, את אמנית! איזה יופי, וממה את מתפרנסת?"
בפרויקט הזה לא כל המצולמים הם אמנים פלסטיים. המשיכה שלי לטיפוסים יצירתיים נמשכה במעבר לעיר הגדולה וניתן למצוא ביניהם את המשורר יהודה ויזן, המוזיקאי גד ברוך, סמי זיבק שהפך לאושייה תל אביבית בסצינת האופנה ועוד.
ברצף העבודות ניתן למצוא פרטים רבים. הם מציגים זמן ותקופה, שכבת גיל, מעמד כלכלי, אסתטיקות דומות-שונות. כבר אפשר להתחיל לעקוב אחר מצולמים שמתבגרים (כן, כבר התחילו לדבר איתי גם על ניקולס ניקסון). גם אני מתבגרת תוך כדי היצירה, חיי נפרשים דרכה. אפשר למצוא בעבודות את הנושאים שהעסיקו אותי לאורך הדרך. אפשר לנחש איזו מוזיקה שמעתי ואפילו לנסות לנחש מי מהמצולמים או משיתופי הפעולה האמנותיים היו אהבותיי.
באחד הציטוטים המפורסמים של נאן גולדין היא אומרת: "נהגתי לחשוב שאני לא אאבד אף אחד לעולם אם אצלם אותם מספיק. למעשה, הצילומים הראו לי כמה הפסדתי." כשאני שמה בצד מה "מגניב" ומה "אופנתי" ומביטה לחיים בעיניים, אני כבר יודעת שככל הנראה גורלי נחרץ וכי גם אצלי אמנות=חיים (או במהדורה המורחבת אמנות=חיים=אינטרנט=פייסבוק). זה מה שמסעיר אותי, מזין אותי, מפרה, מחייה. החיים שלי, החברים שלי, המציאות שלי משתקפת בתמונות. מה שגורם לי דווקא לנסות דברים אחרים. אבל גם אם אני לא מצלמת, אז אני מציירת. אם אני לא מציירת, אני מצלמת וידאו, לא וידאו אז פוטושופ, יש רגע פנוי אז נפיק משהו, אין איפה להציג אז נאצור משהו, אין כסף אז נעבוד, אין מוזיקה אז נשיר. אז גם אם לא כיף לשמוע עוד אמן שמספר איך האמנות אצלו היא החיים, אני יודעת שבסופו של דבר אותם צעירים פוחזים שכוחם בתעוזתם סוחפים אותי ומעשירים את חיי עד אין קץ. וכולנו ביחד יוצרים משהו מיוחד: תרבות. בדרכנו.
עוד בוואלה!
