פרק ראשון: "מחברות הפרידה"

למ?ריאנ?ה מלאו כמעט ארבעים כאשר נשלחו אליה בדואר, מפו?רט?ל?ז?ה, כתביה של דודתה הרווקה, מ?ריה ד?ס ג?ר?ס?ס נו?ג?יר?ה א?ל?נק?ר. הזקנה הלכה לעולמה לא מרצון אלוהים, אלא מרצונה שלה. מצאו את גופתה שרועה על כיסוי מיטה רקום ליד אחד מארבעת התנורים במטבח הענקי של הבית הממושכן. אין ספק שעמלה כל היום כולו כדי לאטום את המקום רחב הידיים, שהיה גדוש מחרוזות בצל, נתחי בשר מיובש ופה ושם מכתש ועלי. היא כילתה כמות עצומה של סרטי בידוד, של פלסטרים ואפילו חוטי תפירה. היא הצמידה אלה לאלה כיסויי מיטה ארוגים ישנים, סדינים רקומים, וילונות תחרה. המערה שהוכנה לשם פעולתו היעילה של הגז תפקדה להפליא כחדר מתים. כאשר מצאה אותה המשרתת הישישה כבר החל גופה הזעיר להתקשות, ופניה, שנמשח עליהן גוון ורדרד, לבשו ארשת אירונית. היא ענדה את מחרוזת הפנינים האמיתיות שעברה במשפחה מדור לדור, מרווקה זקנה לרווקה זקנה. ובין אצבעותיה מצאו תמונת דרכון של האהוב היחיד שהיה לה בכל ימי חייה, וגם פתק ובו בקשה כי הכתבים האסורים, הנעולים במגירה הגדולה העליונה בשידה שלה, יימסרו לידי אחייניתה מ?ריאנה, בריו? דה ז?’נ?ירו?. ס?ו?רינ?ה, המשרתת הישישה, התייפחה שעה ארוכה ליד הגופה נטולת רוח החיים. היא חששה, יותר מכול, מהעונש שיטיל אלוהים על נשמתה של מ?ריה ד?ס ג?ר?ס?ס, שהתמרדה תמיד. לאמיתו של דבר, הצידוק היחיד של המתאבדת לפני משפטו של האל יהיה, שהיא מעולם לא קיבלה עליה את הגורל שהועידה לה אמה?, דו?נ?ה פ??ק?נינ?ה. בכל דור ודור נהגו במשפחת נו?ג?יר?ה להכשיר את אחת הבנות לחיי רווקות וטיפול באמה? בימי ז?קנתה. מהבת שנבחרה היו נשללים סממני הנשיות, ואיש לא הרעיף עליה מחמאות ולא נתן לה במתנה איזה צמיד, או זוג עגילים, או בקבוקון בושם. כדי שתיטיב להתאמן לקראת עתידה כבתולה זקנה שהוכשרה להכין לאמה? את הדייסות והמרקים, אסרו על הבת שנבחרה לראות ולהיראות מבעד לחלונות, ללכת למסיבות או לקנות לה חברות ושותפות סוד.

כמה מהגבירות הכבודות במשפחת נו?ג?יר?ה אפילו הגזימו והכשירו שתי רווקות בבת אחת. כך נהגה דו?נ?ה דו?נדו?ן, סבתה של מ?ריה ד?ס ג?ר?ס?ס, שייבשה, כמו שמייבשים שני עלים תאומים בין דפיו של אותו ספר, את שתי בנותיה הצעירות: פ??ד?ריט?ה ול?זינ?י?ה. הן לבשו בגדים זהים, חלו במחלות דמיוניות וצמו כל יום שני לכבוד הנשמות הקדושות. דו?נ?ה פ??ק?נינ?ה הסתפקה בהעלאת בת אחת על מזבח השירות המסור. היא ייחדה לשם כך את הבת האמצעית, כי היתה נמוכת קומה ועגמומית, והקדישה אותה מגיל צעיר לבתולה הקדושה. היא מנעה ממנה כל גילוי שמחה, וכשהיתה בת עשר תלתה על צווארה את מדליית הנ?סים של מריה הקדושה. בערב, כשקראה לה להתפלל, היתה אומרת לה: "את זכית. בזמן ששתי האחיות שלך מסתובבות, רוקדות, מפלרטטות, אוספות תמונות של שחקני קולנוע, את מתכוננת להיות בתולה צנועה וחסודה, שחיה בעולם מלא הפקרות כאילו היא חיה במנזר."

לרוע מזלה של דו?נ?ה פ??ק?נינ?ה, היא הקדיחה את תבשילה. אף כי מ?ריה ד?ס ג?ר?ס?ס היתה קודרת וביישנית, היא לא הכינה לה אפילו ספל תה. כל הזמן קראה ספרים מפחידים ושרבטה באין-סוף מחברות שנהגה לנעול במגירות הגדולות. המשפחה המזועזעת גילתה שהיא כותבת שירים, ואף העזה לפרסם בעיתון בוקר בעיר, בשם בדוי, דברים שכתבה על ב??רב??ר?ה די א?ל?נק?ר, גיבורת התנועה שנקראה "הקונפדרציה של קו המשווה".

כומר הקהילה והרועה הרוחני של דו?נ?ה פ??ק?נינ?ה, שהוזעק בדחיפות, הזכיר לה שאחות של סבתה, פ?ר?נסיסק?ה ק?לו?טילדי, היתה האישה הראשונה שפרסמה רומן במדינת סיאר?ה.

באותם ימים, ראשית המאה העשרים, גינה הכומר את האישה קלת הדעת ממרומי הדוכן בכנסייה ואמר לה: "אלוהים לא העניק לאישה כישרונות כדי שהיא תפרסם את מחשבותיה. אלוהים מעניק לנשים אחדות את ברכת התבונה כדי שתעטרנה בעזרתה את מעונן ותשמחנה את בעליהן ובניהן במתת א?ל זו."

ה?ד?י הנידוי נשמעו ברמה ופ?ר?נסיסקה איבדה את משרת ההוראה בסמינר למורים. נודע כי מכרה את תכשיטיה, אחר כך את בגדיה וספריה. בכנסיות ובטרקלינים ליחשו שאחת מבנות נו?ג?יר?ה א?ל?נק?ר סובלת חרפת רעב. ואף על פי כן היא כתבה בלי הרף, בלילות מוארים בעששית.

הרועה הרוחני של דו?נ?ה פ??ק?נינ?ה לא רצה להשוות את הימים החשוכים של ראשית המאה לעשור של שנות השלושים, שבו אפילו נאבקו על זכות הבחירה לנשים, "הכופרות האלה, הסו?פר?ג'יסטיות האלה," ובבתים רבים כבר היה רדיו, ולא מעט צעירות ממשפחות מכובדות התכוננו לגשת לבחינות הכניסה לשירות הציבורי ולעבוד כפקידות. בכל זאת, יש להקפיד על ההגבלה. מטעמי צניעות על אישה מבית טוב להימנע מפרסום דברים שהיא כותבת. בעיקר אם הם נוגעים לב??רב??ר?ה די א?ל?נק?ר, שנוסף לכל הצרות היתה רפובליקנית ודגלה בביטול העבדות.
"מ?ריה ד?ס ג?ר?ס?ס," אמר הכומר חמור סבר, "אל תעני את אמך."
מ?ריה ד?ס ג?ר?ס?ס נעלה את כתביה בשידת הי?ק?ר?נד?ה שבחדרה. אבל הכומר ראה את המרדנות בברק עיניה. היא נמנתה עם אלה שחשוב להם להתבטא יותר מלהיות מאושרים.

כעבור שנים רבות, כאשר המשפחה עברה לריו דה ז?’נ?ירו, אחרי מותה של מ?לב??ה, בתה הצעירה של דו?נ?ה פ??ק?נינ?ה, ואחרי אובדן כל הנכסים, נשארה מ?ריה ד?ס ג?ר?ס?ס לבדה בפו?רט?ל?ז?ה ושמרה על הבית הממושכן ועל החדרים העצומים, המלאים תמונות של קרובי משפחה מתים. אמרו שרוח הרפאים של ב??רב??ר?ה די א?ל?נק?ר פוקדת אותה בכל יום שישי כדי להתלונן על זוועות הכלא והרצח הנורא של בנה, טריס?ט?או? גו?נס?לו?ס די א?ל?נק?ר א?ר?ריפ?י, בשנת 1824: "בני, המהפכן שלי, דקרו אותו בחרב, אחר כך ניקבו אותו בכדורים. הכלבים הנאמנים לכתר כרתו לו את האוזניים ואת היד הימנית כדי להציגן כשלל ניצחון. מצאו את גווייתו ליד עץ ז'ו?ר?מ?ה. אחר כך העבירו את הגווייה לס?נט?ה רו?ז?ה והשעינו אותה חודשיים על גזע של פ??ר?ירו?, מיובשת בשמש ומצומקת, כדי שהמנוולים יירקו עליה ויזרקו עליה אבנים. מ?ריה ד?ס ג?ר?ס?ס נו?ג?יר?ה א?ל?נק?ר, תכתבי את הסיפור הזה כדי שאף אחד לא ישכח!"