תנוח, נשמה

"Ain't No Grave" הוא האלבום השישי וככל הנראה האחרון בסדרת ה-"American Recordings" של ג'וני קאש, שהביאה לסיום מפואר לקריירה מפוארת ממילא של אחד האייקונים הגדולים של המוזיקה האמריקאית אי פעם. כרגיל, מאחורי כל תו עומד המפיק המוזיקלי ריק רובין (שהוא גם הבעלים של הלייבל "American Recordings"), שהוכיח בפרויקט את יכולתו המופלאה לשקם אמנים שאיבדו את דרכם, אפילו רגע לפני מותם.

כמו באלבומים הקודמים, גם הפעם ישנם קאברים מפתיעים ("Redemption Day" של שריל קרואו) וקצת פחות מפתיעים ("For The Good Times" של קריס קריסטופרסון שקאש ביצע בעבר, "Satisfied Mind" שביצע דילן באלבום "Saved"), שיר מקורי ("I Corinthians") ואותו קול מתפורר וסדוק אך מלא סמכותיות והוד של זמר יחיד במינו.

אמש, ה-26 בפברואר, היה אמור להיות יום הולדתו ה-78 של קאש. כחודש לפני כן הודיעו רובין ומשפחתו של קאש על שחרור האלבום, שהוקלט באותם הסשנים של האלבום הקודם בסדרה, "A Hundred Highways" הנפלא, אי שם בשנת 2003 - השנה בה מת קאש.

למה עכשיו? אולי כי בשנים האחרונות מוצו כמעט כל אופציות ההוצאה מחדש לאלבומים חשובים של קאש (ההופעה בכלא פולסום, לדוגמה) ואולי כי ארבע שנים בלי הקול של האיש הזה הן יותר מדי. כי רק בעשור האחרון, שברובו לא היה בין החיים, יש לקאש כמות קלאסיקות קאברים ("Hurt", I Hung My Head", "If You Could Read My Mind") שוות ערך לכמות הקלאסיקות בכל הקריירה שלו.

אגב, כבר עתה פועלים בני משפחתו לשחרור אלבום "אבוד" נוסף של קאש משנות ה-60, העוסק בטרגדית האינדיאנים בארצות הברית, כך שכל מי שחשש שסיום סאגת ה-"American Recordings" יביא לייבוש המעין – יכול להישען אחורה ולחכות לאלבום, המהדורה הכפולה ומהדורת האספנים.

האלבום החדש יצא לעולם ב-23 בפברואר ובשבוע הבא הוא צפוי לנחות בצמרת מצעד 10 האלבומים הנמכרים ביותר בבילבורד האמריקאי, בעיקר בשל היותו האלבום היחיד של אמן צמרת וותיק שיוצא לשוק בשבוע הנוכחי. גם האלבום הקודם בסדרה עשה זאת - הראשון של קאש שזוכה בהישג זה בלמעלה מ-35 שנים. גם בישראל ניתן לרכוש את האלבום, שמיובא לארץ על ידי חברת הליקון.

לסדרת ה-"American Recordings" יש הילה שנובעת משילוב קטלני בין מוות, שירים ידועים ומשובחים, מפיק מוזיקלי רב עצמה וכמובן – אגדה מוזיקלית שכולם רוצים לכתוב עליה "אפשר לשמוע שהוא יודע שזה הסוף". למרות רוב לביקורות הטובות, נראה שבאלבום השני שיוצא אחרי מותו של קאש, המבקרים בעולם מתחילים להשתחרר מאותה הילה ולכתוב לגופו של עניין ולא לגופתו של המנוח.

כך, לצד הציון המושלם של האינטרטיינמנט וויקלי והדיילי טלגרף (שכינה את האלבום "מאסטרפיס") וביקורות סבירות בבילבורד, הרולינג סטון והטיימס הבריטי, מגזינים כמו הפיצ'פורק מבינים שההקשר לא יכול להיות חזות הכל: "האלבום לא מגלה לנו דבר על קאש בימיו האחרונים", נכתב בביקורת שציונה הוא 5.7 מתוך 10 בלבד. "הוא גם לא מנסה להחיות מחדש את המותג של קאש או לעצב מחדש את מורשתו".

מיתוס האמריקן רקורדינגס טרם נופץ, אך מתגלים בו סדקים ראשונים של מיאוס מהקיטש המורבידי של עטיפות בשחור לבן וקלישאות ה"איך הוא ידע שהמוות קרוב", כאילו קאש הלך לעולמו בגיל 17 ולא בגיל 71.

הביטוי "אלבום חדש" במקרה של "Ain't No Grave" נכון במובן העצוב שלו – זה אכן חדש שאלבום בסדרה הכה יוקרתית לא מניב אפילו רגע אחד של התעלות אמיתית, כפי שהיה בכל אלבום קודם בסדרה הזו. קול הקסמים של קאש נשמע עייף מאי פעם ופעלולי ההפקה של רובין שהופכים מרקם עירום של גיטרה אקוסטית ופסנתר לעיבוד מהדהד לא מצליחים לפרק כבעבר. גם אם קאש לוקח את "Redemption Song" למקום שבו שריל קרואו לא חלמה לדרוך מעולם, אין לו סיכוי מול הישגי העבר שלו בתחום, החל מ-"Mercy Seat" של ניק קייב ועד "If You Could Read My Mind" של גורדון לייטפוט.

למעשה, 10 השירים ו-32 הדקות של האלבום נשמעים כמו אלבום B-סיידס של שירים שלא נכנסו ל-"A Hundred Highways" ויצאו כי זו פשוט דרך נפלאה לחגוג יום הולדת לאדם שעבורו המוזיקה היתה תמיד כרטיס היציאה מהכלא של הנפש. אבל אחרי שייכבו הנרות ויינשאו נאומי ה"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא", הגיע הזמן לומר שאולי אין קבר שיכול להכיל את מורשתו של קאש, אבל הגיע הזמן לתת לסדרת האמריקן רקורדינגס להיאסף אל אבותיה.