בן המלך והעני: "הנסיך הפרסי" ו"מופע הפלאים של ד"ר פרנסוס" - ביקורת

"אוי, איך אהבתי לשחק בזה" היה אחד המשפטים הנפוצים ביותר לקראת הגעתו למסכים של "הנסיך הפרסי", העיבוד הקולנועי הראשון למשחק המחשב הקלאסי משלהי שנות השמונים. לפיכך, הסרט מחזיר את בני העשרים פלוס לימים היפים והתמימים שבהם דוס היה מערכת ההפעלה האולטימטיבית.

למרבה השמחה, פרץ הנוסטלגיה הזה לא מתמצה אך ורק בשמו של הסרט אלא גם באופיו. וכך, למרות יומרותיו המסחריות,"הנסיך הפרסי" חף מכל המטרדים האופייניים לשובר הקופות העכשווי: הוא לא בתלת-ממד, הוא לא מנסה לנצל את ההורמונים ואת התסביכים של בני הנעורים שבהם תלוי עתידו המסחרי, אין בו דאחקות פופוליסטיות על תרבות הפופ, וגם עוצמות הדציבלים שלו מאופקות.




לאור כל זה, מזכיר "הנסיך הפרסי" קלאסיקות הרפתקאות משנות השמונים בסדר הגודל של "אינדיאנה ג'ונס" ו"בעקבות האוצר הרומנטי". הדמיון הזה לא נובע מכך שיוצרי הסרט סבלו מאיזושהי עכבה יצירתית או כלכלית, אלא מכך שהבינו כי לעתים עדיף לחזור למקורות מאשר לשעוט קדימה בלי כיוון.

כל זה מפתיע בעיקר מפני שעיבודים למשחקי וידאו ומחשב ניצבו עד עתה בתחתית שרשרת המזון ההוליוודית, וייצרו כמה מוצרים שלא היו ראוים למאכל אדם, מ"סופר מריו" ועד "מקס פיין". מפיק-העל ג'רי ברוקהיימר ("שודדי הקריביים", "אוצר לאומי"), שעמד מאחורי הבאתו של "הנסיך הפרסי" אל הבד, היה מודע מן הסתם לנקודה הכאובה. אולי בגלל זה הוא החליט להפקיד את הפנטזיה דווקא בידיו של מייק ניואל, בריטי מהוגן בסוף שנות השישים לחייו, שמעולם לא נגע בג'ויסטיק.

ואכן, בניגוד לרבים מעמיתיו, ניואל לא ראה ב"הנסיך הפרסי" כמוצר ותו לא וגם לא שעשוע בידורי נחות, אלא נהג כאילו שהוא מביים עיבוד מחודש ל"הגנב מבגדד" או ל"לורנס איש ערב". "הנסיך הפרסי" מן הסתם פחות טוב משני הסרטים הללו, אבל הוא מכבד את הצופים שלו במידה שמחייבת אותם לכבדו בחזרה.

הכבוד הזה מתחיל בתסריט של "הנסיך הפרסי", שמקפיד לנמק את ההתנהגויות של כל אחת מן הדמויות וגם מוליך את הצופים בצורה ברורה, מגובשת וסוחפת. התסריט אף שומר על העוקץ שהיה במשחק המקורי. במרכז העלילה, כמשתמע משם הסרט, עומד נסיך פרסי (ג'ייק ג'ילנהול), המוצא עצמו במאבק נגד אחד מבני משפחת המלוכה שלו. מטרת המאבק: פגיון קסום, המסוגל להשיב את הזמן לאחור, שהשליטה בו תכריע את גורלה של הממלכה ואולי אף של היקום כולו. שותפתו לאתגר של הנסיך: נסיכה של ממלכה אחרת (ג'מה ארטרטון), שיודעת על הפגיון הזה, ועל החיים בכלל, הרבה יותר ממנו.

התסריט של "הנסיך הפרסי" בונה ומפתח את הסיפור הזה בצורה שמשתמשת כהלכה בכל האלמנטים הבסיסים של מעשיות קלאסיות על מסע בזמן ועל תככים בחצר המלוכה. חשוב מכך, העשייה המוקפדת והמיומנות של הסרט מתקתקת את הסיפור הזה בצורה מענגת ומלהיבה.

נכון, "הנסיך הפרסי" אינו חף מבעיות, ובראשם הבעות הפנים המוגזמות של ארטרטון – אישיות מקסימה ושחקנית כושלת למדי. אבל בסך הכל, כמעט הכל דופק כאן כהלכה: הבחירה המפתיעה בג'ילנהול כגיבור פעולה מתגלה כנכונה, והוא גם מיטיב לשמור על מתח מיני מול ארטרטון; שחקני המשנה, ובראשם בן קינגסלי כאתנחתא הטרגית ואלפרד מולינה כאתנחתא הקומית, מגבים את השניים ודואגים לכך שיהיה בתקרובת יותר מרומנטיקה ואקשן; הצילום מרהיב, האפקטים מדויקים וכל המרדפים למיניהם מתוזמנים כהלכה; פיתולי העלילה מצליחים להפתיע כל פעם מחדש ולהצדיק את 120 דקותיו של הסרט; ובסך הכל, כמעט כל שנייה כאן ראויה לתואר "כיף".


למרות כל זה, נטיית הלב היא לאחל לעונג הצרוף מפלה צורבת. הסיבה לכך היא שגם הפרק הראשון ב"שודדי הקריביים" היה ראוי לכל המחמאות הנ"ל, אך בשל ההיסטריה סביבו נעשו לו במהירות ובכוחניות שני המשכונים, והם היו מהתקפי המיגרנה הקולנועיים הגדולים של השנים האחרונות. לפיכך, בדיוק כשם שכולנו זוכרים בערגה את משחק המחשב אך לא שבים להשתעשע בו, אפשר לייחל שיחסכו מאיתנו את "הנסיך הפרסי 2".

בדומה ל"הנסיך הפרסי", גם "מופע הפלאים של ד"ר פרנסאוס" מדלג בין תחנות בזמן כדי לתאר עולמות רחוקים. במקרה זה, אנו מתלווים לקשיש מסתורי המנהל תיאטרון נודד, שמזמין עוברים ושבים להרפתקאות חוצות גבולות ביקומו הקסום. אבל בנקודה זו מסתכם הדמיון בין שני הסרטים: בעוד "הנסיך הפרסי" הוא מוצר מובהק של האולפנים ודוגמה אופיינית לכוחו של המפיק ההוליוודי, הרי ש"מופע הפלאים" נעשה בידי הבמאי טרי גיליאם, שנאבק מזה שנים כדי לשמור על עצמאותו בתעשייה, יהיה המחיר אשר יהיה.

הנאמנות של גיליאם לאמת האמנותית שלו ראויה להערכה, אבל אין זה אומר כי גם הסרטים שלו ראויים לכך. "מופע הפלאים" מגיע לאחר "האחים גרים" ו"טיידלנד" הבלתי נסבלים, והוא מדרדר את הקריירה של גיליאם לנקודת שפל חדשה. למעשה, זהו סרט זניח לחלוטין, וספק אם היה זוכה ליחס לולא שמו של הבמאי החתום עליו ובעיקר לולא העובדה שהית לדג'ר, המגלם כאן צעיר מפוקפק הנקרה בדרכו של התיאטרון הנודד, ערך בו את הופעתו הקולנועית האחרונה.

השחקן האוסטרלי מת בטרם עת בעיצומם של הצילומים, אבל מובן כי גיליאם לא אמר נואש. הבמאי רב התושייה הרי אינו מוותר לעולם – כיאה למעמדו כדון קיחוטה של הוליווד, הוא אף הודיע בפסטיבל קאן האחרון על כוונתו להרים מחדש לאחר קיפאון של עשור את ההפקה למודת הסבל של "דון קישוט". בהתאם לזאת, גייס גיליאם את ג'וני דפ, קולין פארל וג'וד לאו כדי למלא את נעליו של לדג'ר, וזו התגלתה כהחלטה הנכונה היחידה בסרט.

את הנכונות הזו אין לייחס למפגני המשחק של שלושת הכוכבים. להפך: המרחב הקטן ופרק הזמן הקצר שניתן לכל אחד מהם רק מדגיש את מגבלותיהם האופייניות בצורה מביכה למדי. הדברים אמורים בעיקר לגבי דפ, שמתעצל כבר עשור להחליף הבעת פנים.

עם זאת, השימוש בשלושה פרצופים שונים וכה מוכרים כדי למלא את חסרונו של לדג'ר יוצר לפרקים תחושה מהפנטת, והוא הולם את העיסוק של הסרט בעולמות מקבילים ובחילופי זהויות. למעשה, רצוי היה לגיליאם לפזר את הדמות הבודדה בין ארבעה שחקנים שונים גם לולא מותו של לדג'ר.

אבל מעבר לכך, גיליאם לא עושה כאן כמעט ולו מהלך נכון אחד. בגלל האסתטיקה הצבעונית והייחודית של הקולנוען, נהוג לראות בו מעין בן-דוד פרוע יותר של טים ברטון. אבל במקום להציע תגובת-נגד לניוון ההולך וגובר של הנשמה הברטונית, יצר גיליאם דווקא בוקה ומבלוקה מעיקה וריקנית, שמעוררת געגועים ל"אליס בארץ הפלאות".

הסיבה העיקרית לכך היא כי גיליאם שוב לא הצליח למצוא את המילים שיבטאו כהלכה את הדמיון המשתולל שלו. ב"טיידלנד" הבעיה היתה שהוא העדיף פרובוקציות ויומרה על פני דמויות וסיפור. ב"מופע הפלאים" הבעיה הפוכה: לסרט דווקא יש סיפור ברור ומגובש, אבל הוא מתגלה כשגרתי, נפוח, מייגע וחסר כל עוקץ, מה שהופך את הצפייה בו לחוויה לא מפנקת ולא מתגלמת.

גיליאם עוד יכול לקוות להחיות את הקריירה שלו במידה ויוציא לפועל את "דון קישוט", אבל הית לדג'ר כבר לא יוכל לתקן את העובדה המצערת שדווקא הסרט הזה הוא הרקוויאם שלו.