ג'ינגיס חאן: על "גנוסיס" של אקרם חאן

(צילום: יח"צ)

אקרם חאן הוא תוצר של כור ההיתוך בבריטניה - הורים מבנגלדש וסביבה בריטית בה נולד וגדל. בהתאם, גם יצירותיו מהוות סוג של כור היתוך שבו מזרח ומערב שלובים ביחד – סגנון הקאטאק הייחודי לריקוד ההודי ומחול מודרני מעורבים זה בזה ליצירת שפת תנועה חדשה.

בפסטיבל ישראל, בתיאטרון ירושלים, העלה חאן שלשום (רביעי) מופע המורכב משני חלקים.בראשון הוא הציג שתי יצירות - באחת הוא משמש כרקדן לכוריאוגרפיה של גאורי שארמה טריפאטי ויצירה נוספת של שרי פרטאפ פאוור – הגורו של חאן ומורהו לשפת הקאטאק מאז היה בן 7. בחלק השני הוא הציג בבכורה את יצירתו האחרונה - "גנוסיס".

בתוכניה מתוארים הכוריאוגרפים כמי שמשלבים ביצירותיהם מחול הודי ומחול ומודרני, אך היצירות בחלק הראשון נראות, לפחות לעיניים מערביות, כיצירות על טהרת הקאטאק – כאשר התנועות, מחוות הידיים והחוקים הפנימיים אינם חורגים מהמסורת. המוטיב המערבי היחיד שכן הוסף ליצירות הוא הנגנים והמוזיקה. לצדם של נגני הסארוד והטאבלה (כלי מיתר וכלי הקשה הודיים) צירף חאן אמנית צ'לו וכן אמנית יפנית לתופי טייקו (תופים מסורתיים מיפן).

היצירות הללו הן סיפור תנועתי, כאשר ניתן לראות בבירור כיצד המשפטים התנועתיים חוברים אחד לשני לכדי יצירת נראטיב. אף על פי שמי שאינו מכיר את השפה הזו יתקשה "לדעת" על מה מדובר, או מה רוקד המשורר, ברור לגמרי שחאן מספר בגופו את הריקוד, או רוקד את הסיפור.

הוא נמצא לבדו על הבמה בשתי היצירות הראשונות, אולם נראה כאילו הוא רוקד עם דמויות נוספות. הוא שולח את ידיו לעבר החלל ומזמין אותן, מעווה את פרצופו ומחייך לעברן. נראה שחאן נהנה לספר את סיפורו של מורהו, המאמץ הפיזי העצום שנדרש ממנו אינו ניכר כלל בתנועות ידיו, שנשארות רכות ביותר ומדויקות. הסממן היחידי למאמץ הוא החולצה המסורתית, שכעבור דקות מועטות הופכת לספוגת זיעה.

ביצירות הללו, כביצירות קאטאק מסורתיות, אין ניתורי ענק לאוויר או קריסה של הגוף לרצפה. זהו ריקוד שנע על הציר המאוזן, כשהגוף הישר מהווה את הציר המאונך המחבר בין שמיים לארץ. זהו ריקוד של קצוות הגוף – כפות הידיים, הראש וכפות הרגליים שאליהן קשורות שרשראות פעמונים. התנועה היא מהירה ביותר באותם חלקים, כמעט כאוטית לעיתים, ואילו מרכז הגוף שומר על הסדר ומחבר בין כל האיברים הנעים.

ביצירות סולו הולכים לעתים לאיבוד אותם אלמנטים שמאפשרים לשני רקדנים או ללהקה להחזיק את המתח והעניין על הבמה. מובן מאליו שהיחסים בין כמה גופים על הבמה, השימוש היחסי בחלל ובקומפוזיציה והאינטראקציה בין הרקדנים אינה קיימת ביצירת סולו. פירוש הדבר שעל חאן לשאת את הריקוד על כתפיו, על כפות רגליו, ובעיקר על תנועות כפות ידיו המהירות. זו אינה משימה קלה להחזיק מעמד על הבמה לבד למשך 30 דקות. מלבד התנועות שצריכות להיות חזקות ומדויקות, חייבת להיות נוכחות שתמלא את כל חלל הבמה, תעבור אל מעבר לשוליה ותגיע עד הצופים.

שתי היצירות הראשונות אינן קצרות, אך הן עוצרות לפני שהקהל מתעייף. דווקא ההפסקה ביניהן שבה ממשיכים נגני הסארוד והטאבלה לנגן נמשכת זמן רב מהרצוי. ההפסקה, בין שהיא מחויבת המציאות (חאן יורד מהבמה להחליף בגדים) או שמדובר בהחלטה אמנותית, היתה יכולה להיות קצרה יותר.

אם כן, את הפרק הראשון חתם חאן באימפרוביזציה. הוא עוצר, פונה אל הקהל ומסביר במילים את מה שלפני רגע אמר בגופו. "הייתי כאן לפני תשע שנים עם עבודה מודרנית, ואני שמח לחזור לכאן עם מה שגדלתי עליו, עם החומר שבו הגוף שלי מרגיש בבית. קאטאק בשבילי הוא שילוב של כאוס ודממה תנועתית". את הכבוד הוא מעניק לנגניו, שמבצעים עימו דואט – מין שיחה קצרה שנבנית באותו הרגע. ההברות שמוציא חאן מפיו הופכות לנגינה שחוזרת אליו ויוצאת מגופו דרך רקיעות הרגליים ותנועת הידיים. הקטע הזה אינו מורכב ביותר, והוא מהווה מעין אתנחתא קצרה בין הרצינות שהיתה עד עכשיו לרצינות הגדולה עוד יותר שתגיע בפרק השני של הערב.

בחלק השני של הערב מציג חאן את היצירה "גנוסיס", ואת מה שהקנה לו שם עולמי - מחול מודרני מורכב המשלב בתוכו גם קאטאק.

בפרק זה מתווספים אותם אלמנטים שהיו "חסרים" בחלקו הראשון, אמנית תופי הטייקו מהווה שותפה תנועתית, ובתחילת הקטע מבצעת סולו יפהפה שמזכיר אמנויות לחימה רכות כמו טאי צ'י או צ'י קונג, חאן מצטרף אליה ושניהם מבצעים קטע יוניסונו קצר שנשבר לפרקים. בדומה לחלקו הראשון גם גנוסיס הינה יצירת נראטיבית ביותר, אולם כאן ברור לקהל על מה היא עוסקת. חאן בחר כהשראה סיפור מתוך האפוס ההודי המהבראטה (אחד משני הטקסטים הקנונים המקודשים בהודו). הסיפור והריקוד עוסק במוטיב העיוור הרואה בעלטה גמורה. זוהי טרגדיה הודית שבסופה מוצאים את מותם כל המשתתפים.

חלק זה של המופע הוא חופשי הרבה יותר, מערכת החוקים של הריקוד ההודי אינה קיימת עוד, חאן נופל אל הרצפה, מתגלגל, ומשמש כמדרך רגל לבת זוגו לריקוד. הסממנים היחידים למחול ההודי, מלבד סיפור המסגרת שנלקח מתרבות זו, הם תנועות ידיו של חאן. התנועות הן אמנם לא תנועות ידיים קלאסיות של קאטאק, אך הן שומרות על הניחוח שהיה בחלקו הראשון של המופע. לחאן יכולת תנועתית מדהימה בכפות ידיו, מיומנות ומודעות גופנית שמגיעה עד לקצות האצבעות.

הריקוד מסתיים במוות, כמו בכל טרגדיה. בקטע מרשים ודרמטי ביותר עומד חאן במרכז הבמה ומתאר בגופו את האש שמאכלת אותו. תנועותיו הופכות למהירות יותר ויותר לצד התופים והמוזיקה הרועמת שמתגברת. תנועות ידיו עוטפות את ראשו במהירות שיא, עד לקרשנדו הסופי שבו הוא קורס אל הבמה.

קשה שלא לחפש את הדומה והשונה בין שני החלקים בערב שהציג חאן, מה נשאר מהעבר ומהמסורת, מה הצליח לחדור אל תוך השפה החדשה ולהשתלב במחול המודרני של חאן, ואיזו תנועות ומחוות יכולות לעבור בין תרבויות כל כך שונות. בערב הזה חאן לוקח את הקהל שהגיע לירושלים למסע. פירוש המילה "גנוסיס" היא הבנה של ידע חדש מתוך הכרה עצמית, וחאן חוקר את עצמו ואת מקורותיו, ומציג בפני הקהל מה קורה כשבן כלאיים תנועתי נוצר מאב מהמזרח ואם מהמערב, בן כלאיים שקיבל את הגנים הטובים משני הוריו התנועתיים ויוצר קול חדש ושונה.