ספינת האהבה: על הופעתו של רוד סטיוארט בישראל

(צילום: אבי כהן, עריכת וידיאו: עידן גוראל)

רוד הגיע. אין מה לתמוה. רוד ניגן בסאן סיטי דרום אפריקה כשאמנים רבים קראו להחרים אותה, כי שיר שלו הגיע שם לנאמבר וואן במצעדים. מה לרוד ולבד וייב של חרמות? רוד איש שמח. כמו כל פופיסט אמיתי, רוד יודע שהוא חי רק פעם אחת וכדאי מאוד שהוא יפיק מזה את המיטב: הוא הרי העביר קריירה - מפוארת, ענקית, עם מכירות של יותר ממאה מיליון תקליטים - בלי בעיות מיוחדות או התמכרויות קשות, בלי אינספור שנים מחוץ לזרקורים ואז קאמבק תשוש. רוד יודע שאישה נאה, דירה נאה וכלים נאים משמרין שיערו של אדם, ולכן הוא מקפיד להתחתן עם דוגמניות, לגור בקליפורניה ולנהוג בפורש. בקיצור, אין לו זמן וכוח לחבוטי מצפון, מה גם שמצפון לא הולך טוב עם טייץ.

להופעה של רוד הגיעו הרבה כוסיות בנות 50 פלוס. חלקן מנותחות, חלקן נשואות, חלקן משלבות. קהל של חילופי זוגות, או שמפנטז על חילופי זוגות. בפעם האחרונה שהייתי כאן עוד קראו למקום "היכל הספורט" וראיתי על הבמה את עפרה חזה שרה על פלאש גורדון. לא השתנה הרבה. האייטיז כאן, מתאימות לישראל כמו כפפה ליד של מייקל ג'קסון. נקניקיות בפואייה ופירורי שיחות שכוללות את הביטויים "שנינו יחד וכל אחד לחוד" ו"לא הגיעו חבר'ה צעירים". קהל חזק של ימי הזוהר של רשת ג', כולל טוני פיין האמיתי. האולם לא מפוצץ אבל בהחלט לא ריק. מלא במקומות הנכונים הוא אולי הביטוי המתאים.

ההופעה נפתחת בסרט מצויר של רוד מגיע אלינו מבסוט בתוך רכבת. (מלחשים שאשתו הקודמת של רוד, הדוגמנית רייצ'ל האנטר, עזבה אותו בגלל התמכרותו לבניית דגמים של רכבות. היא הוחלפה בהצלחה בדוגמנית ההלבשה התחתונה פני לנקסטר. נקמתה של האנטר לא איחרה לבוא, והיא החליפה את לנקסטר כדוגמנית של אותו יצרן חזיות ממש!) רוד עצמו נכנס להיכל, שמור טוב זה לא מילה, בז'קט זהב, מגפוני שפיץ, מנפנף את הסטנד של המיקרופון כמו שרק הוא (וצביקה) יודעים. סידור הבמה וההעמדה מזכירים מאוד את האירוויזיון, או אולי את האחלקרח. הכל כל כך נקי שאפשר ללקק שנדי מהרצפה. רוד פוצח בקאבר – אחד מיני רבים הצפויים לנו – "רכבת האהבה" של האו'ג'ייז. החדשות הטובות הן שהוא לא הצטרד עם השנים.

שוט מצלמה שובב שמלווה את רגלי הסקסופוניסטית במיני אדום (לכל הבנות על הבמה יש מיני אדום, עם פרנזים ועקבים מאוד גבוהים) מלמטה עד למעלה, מאשש את חשדותיי הראשוניים שמדובר בהופעה לאנשים שאוהבים בדיחות גסות ו/או בלונדיניות גבוהות עם כלי נשיפה בפה. כל מי שנמצא על הבמה – זמרות הליווי, הנשפנים, צמד המתופפים – נראה כמו אורג'י-מטריאל. כולם מאוד אסתטים. אין ספק שהס?פ??ר של ההפקה חשוב לפחות כמו הסאונדמן, אם לא יותר.

אפרופו סאונדמן - כבר בשיר השלישי קורסת מערכת הסאונד. בהתחלה אנחנו נותרים רק עם שירה וענות תופים חלושה. קולו של רוד, ללא חטיבת הגיטרות והנשפנים, דווקא יוצא מחוזק מהעניין. אפשר אפילו לומר שסופסוף שומעים אותו. רוד ושאר חברי הלהקה, מצוידים במוניטורים תוך-אוזניים ומבסוטים עד הראש, כלל אינם מודעים לפיאסקו. הסקסופוניסט אף יוצא לסולו שאם לשפוט לפי תנועות הגוף היה מאוד מרגש. ורוד עצמו - ממשיך לעשות עם הרגל ועם הטוסיק כאילו כלום. טרגדיה! כשמסתיים הנאמבר, עולה מאן דהוא מטעם ההפקה ואומר לו חייך אכלת אותה, ביצעת שיר שלם בלי סאונד. רוד, איש רעים להתרועע, מתיישב על הבמה ושואל אם יש פאב בסביבה. אותו מאן דהוא כורע על הרצפה ומנסה, כך נראה, להתעסק עם הכבלים, אולי זאת בעיית מגעים. אולי הוא אפילו רוצה לרסס שם עם ספריי-מגעים, מי יודע. רוד מבין שהסיפור יקח זמן ואומר: "אני אספר לכם בדיחה", אבל, חה חה חה, איך שהוא מתחיל את הבדיחה גם סאונד המיקרופון אובד במחשכי החלטורה ורוד נותר אילם. ברגעים אלו מתגבש מכתב של פעילים שקורא לאמנים בעולם לא להופיע בישראל עקב אי-כשירות-הפקתית.

זו תמיד תעלומה. איך סאונד נופל? ואיך הוא חוזר? מוציאים מהשקע, מחכים כמה שניות ומחזירים? לדעתי הבשילה השעה לתחקיר. בסיום המשבר, משנתבשר הוד-מודיותו על שובה המבורך של ההגברה, סיפר לנו שבכל שנות הופעותיו – מופיע מגיל 19 במחילה – לא קרה לו כדבר הזה ושנדע שהציוד שכור בתל אביב. רוד מבטיח לנו פיצוי, יתכן שמדובר בקסקט המשובץ שנחבש לקראת ההדרן כי שובר לנקניקיות במזנון לא קיבלנו.

השיר הבא הוא The First Cut is the Deepest (של קאט סטיבנס). בסרטון שמלווה אותו רואים את רוד המצויר נחתך בגילוח. ואכן, מה לדאנדי ולמטאפורה? הכאב הגדול ביותר עבור הגנדרן זה אם התפשל לו הגילוח. אחריו הביצוע ל-Downtown Train, במקור של טום ווייטס. במה שנדמה היה כסיומו של השיר פצחו שני המתופפים זיגפריד ורוי בסולו תופים! כפול! על שתי מערכות! בסיומו של הסולו עלה רוד לבמה, עם וסט ושיער שזקפתו הושבה לו וחזר לשיר עוד שני פזמונים כאילו כלום. מעניין מה טום וייטס היה אומר על זה.

ב-"זה שברון לב" של בוני טיילר הקהל כבר על הרגליים, חוגג את הפאב-רוק שיצא משליטה הזה. ב-Sweet Little Rock & Roller (צ'אק ברי) רוד מראה לסווינגרז מה זה סווינג. בבלדה Have I Told You Lately (ואן מוריסון) נראה שהקרקס נרגע, אבל אז שוב נכנסת הכנרת לסולו פרנזים והלבנת שיניים ומיד אחריה הגיטריסט הנאה בסולו אקוסטית נועז עם טאץ' ספרדי. ואז הרימו עוגן, היכל נוקיה שט על פני המים וההימורים התחילו – או בכל אופן לא היתה סיבה נראית לעין שכל הדברים האלו לא יקרו. שלוש זמרות הליווי, במה שמכונה מפגן ווקאלי מרשים, פוצצו לי את הקנקל עם הסופרנים, וגרמו לנשים שמאחוריי, אלו שדקות קודם שאלו "הוא נשוי?", לומר ש"לכושיות יש קול אדיר". אם עוד לא אהבתם די, בסוף הנאמבר התנוסס על מסך הוידיאו דגל ישראל ענק. רוד שוב מפנה את הבמה לזמרות הגרוביות שלו וחוזר, במסורת הגלאם, בחליפה סגולה ומגפי זהב. אני תוהה אם הגברים בקהל, שרבים מהם בגילו של רוד חושבים לעצמם עכשיו: "אני חייב לעצמי חליפה כזו".

ואז – תרועת חצוצרה – ומיד אחריה אותו ליין דיסקו לוהט שאין לעמוד בו, כלומר, יש לעמוד בו, מוכרחים לעמוד ולרקוד ולצרוח את הליין של "האם את סבורה שאני סקסי?" כל כסופי הצדעיים רוקדים, כל העיתונאים הציניקנים רוקדים, הכנרת דופקת בשובבות עם קשת הכינור על הראש של חבריה ללהקה, מספרים שאפילו ראו את נמרודי מזיז ת'טוסיק בשורה הראשונה. לרגע אחד כולנו סקסיים מאוד, ומי שלא סבורה כך יכולה לחפש מי ינענע אותה יותר טוב מרוד סטיוארט. קיבלנו תמורה מלאה לכספנו, כמעט יכולנו לפרוש, אבל ההופעה למעשה רק מתחילה.

מכאן עף עלינו רצף להיטים על-בטוח. את I Don’t Wanna Talk about It הקהל שר בעצמו. רוד, שלא ידע לא את עינת שרוף ולא את טדי הפקות, שמח מחד על ההשתתפות הפעילה אבל גם תוהה, דומני, האם לא שמנו את כל המאיות האלה (נכון, החבר'ה מבנק דיסקונט שילמו פחות) רק כדי לשמוע את עצמנו שרים.

לפתע, בעיצומה של הופעת הפופ, חש רוד צורך בלתי נשלט כנראה להראות לנו על מסך הוידאו איזו קלאסיקת יוטיוב של כלב רץ מתוך שינה, ואחר כך תמונה של אבוריג'ינים, דומני, מלווה בבדיחה על סקס או כדורגל או שניהם, ושתי תמונות סקסיות של עצמו בדראג. מיד בסיום הקטע הזה, במופע שאפילו המילה הדוחה "הזוי" לא תספיק לו, נשלחים לרוד המון כדורים, כדורי רגל, והוא בועט אותם בסדרת בעיטות מרשימה לתוך הקהל, כולל ליציעים, תוך שהוא שר במרץ את Hot Legs. כל זאת כשהוא לבוש בז'קט ורוד וחולצה צהובה.

ואז "מגי מיי", ואנשים מגיעים לקדמת ההיכל עם שלטים ופרחים, ואווירת הלהיטון עולה לי לראש. השיר האחרון, I am Sailing, מוקדש ללוחמי השייטת. טוב, לא באמת אבל היה יכול להיות. בהדרן מבצע רוד, שמשבח מאוד את הקהל הישראלי, את Baby Jane. מעיון בסט-ליסטים קודמים אני למדה שלעתים נותן רוד שני הדרנים. אולי חש בלבו, אולי הס?פ??ר לא אישר לו, או אולי פשוט לא רצה למתוח את החבל עם מערכת הסאונד שהחזיקה כה יפה עד עתה. איך אומר רוד? Some guys have all the luck.