נושאים חמים

העורבת: על האלבום החדש של שריל קרואו

כל עוד להיטי המיינסטרים באלבום החדש של שריל קרואו עושים לה כיף, אין שום בעיה איתם. רק שלא תקרא להם שירי סול. עינב שיף כונן דיסק

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

האלבום

"100Miles From Memphis" הוא אלבום האולפן השביעי של שריל קרואו, זוכת תשעה פרסי גראמי ואייקון אמריקאי לכל דבר. קרואו היא השילוב המושלם בין ערכי אמריקה השונים: לבנה, נטולת פרשיות מביכות ועם קשר רומנטי עם אייקון אמריקאי אחר, לאנס ארמסטרונג, לוחמת בסרטן השד בו לקתה ומאמצת ילדים מסכנים. את האלבום החדש הפיקו דויל ברמהול ה-II (שעבד בקביעות עם רוג'ר ווטרס ואריק קלפטון) וג'סטין סטנלי, שהוא החלק היותר מעניין כאן בשל נטייתו לסול (בצמד שחלק עם מרק רונסון ובעבודה עם אמנים כמו דניאל מריוות'ר) - וסול הוא הסגנון אותו התיימרה קרואו לאמץ באלבומה החדש. באלבום משתתפים גם חברים טובים של קרואו, מקית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס ועד ג'סטין טימברלייק ו-Citizen Cope, וכן יש בו קאבר ל-"I Want You Back" של ג'קסון 5.

הרקע

בגיל 48, באמת שכל מה ששריל קרואו רוצה לעשות הוא לכייף. כמו שהווניטי פייר תיאר בראיון מצוין איתה, שירים כמו הסינגל המוביל באלבום, "Summer Day", היא כותבת מתוך שינה. אלא שמעבר לכך, הרעיון של כיף עבור המוזיקאית שנדמה שהשיגה הכל, כולל את לאנס ארמסטרונג, הוא צלילה לעבר ה-Fאנק, הסול וגם האר אנ' בי שהיה שם מעט קודם, אבל בגרסה מאוד שמרנית שלו. אליבא דקרואו עצמה, "יש כמה שירים סקסיים באלבום", שנבעו מהאזנה רפטטיבית לאל גרין, קרטיס מייפלד ועוד. בהקשר הזה, די טבעי שקרואו הלכה לטימברלייק ולקאבר של הג'קסונים.

אולם מעבר לכך, קרואו נשמעת באלבום, כפי שהווניטי פייר הגדיר אותה באותה כתבה מומלצת בחום, "Mellow" – מילה שכמעט בלתי אפשרי לתרגם לעברית, אבל כשאתה שומע אותה אפשר להבין את הכוונה.

עטיפת האלבום "100 miles from Memphis" של שריל קרואו (יח"צ)
בתמונה - Mellow. עטיפת האלבום החדש של קרואו (צילום: יח"צ)

קבלות

אמריקה אולי אוהבת את שריל קרואו וגם אין לה יותר מדי בעיה עם מוזיקת סול, אבל נראה שאלו הדיסקים עצמם עמם הוא לא יכול להתמודד. הקהל המבוגר יחסית של הזמרת לא עמד בתור בחנויות ורכש רק 55 אלף עותקים מ-" 100Miles From Memphis" בשבוע הראשון לצאתו שמיקמו אותו במקום השלישי בטבלת הבילבורד. זאת לעומת 92 אלף מאלבומה הקודם, "Detour" משנת 2008, שפתח במקום השני בטבלה. גם מחוץ לארצות הברית קבלת הפנים לקרואו קרירה יחסית, עם מקום 34 בבריטניה, מקום 6 בטבלת האלבומים הלא-יפנים ביפן (34 בטבלה הכללית) ומקום 77 בספרד. בשוויץ, לעומת זאת, מפרגנים לקרואו עם מקום 17 בטבלת האלבומים.

הביקורות

כצפוי, מרכז הכובד של רוב הביקורות על האלבום חג סביב הקרוס הסגנוני של קרואו – מקאנטרי-רוק קלאסי לבן בבסיסו למוזיקת נשמה שחורה בנשמתה. לא תמצאו בביקורות תשומת לב יתרה לאג'נדה כלשהי שקרואו מנסה להציג בשירים, מכיוון שאחרי שישה אלבומים, אף אחד לא מצפה שקרואו תתגלה כג'ו סטראמר מהקלאש והמבחן האמיתי נמצא ביכולת שלה להיות הטעם הכל-אמריקאי גם בפורמט החדש שלה.

אלא שקשה למצוא מגמה גורפת בביקורות שפורסמו עד כה: "מושך באופן נוגע" (All Music Guide) ו"בחירת צעד נבונה" (בילבורד) מהצד המחמיא; "פרייזינג סקסי מספיק כדי להעביר את החומר" (רולינג סטונס) ו-"מה שנשמע כמו כמה ג'אמים כיפיים הופך למעיק" (לוס אנג'לס טיימס) בביקורות הבינוניות; ו"קול חסר כוח רגשי בשביל סול" (הגרדיאן) בביקורות הגרועות.

שורה תחתונה

הבורסה נסחרה במגמה מעורבת. למניה המצליחה שלום.

שריל קרואו, יוני 2010 (GettyImages)
במגמה מעורבת. קרואו (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

הערת המערכת

כשקולדפליי הוציאו את אלבומם השלישי, "X&Y", כריס מרטין ושות' טרחו לרוץ ולספר לחבר'ה שהם מושפעים מקראפטוורק והם אפילו סחבו את הליין הבסיסי של "Computer World" ל-"Talk". הספיקה האזנה אחת לאלבום והיכרות מאד בסיסית עם החומרים היותר מוכרים של קראפטוורק כדי להבין שלא השפעה ולא נעליים – סימפול ואותו חומר של קולדפליי, שלפחות בעיני המערכת הוא ברובו טוב מאד. הבעיה של שריל קרואו היא לא מעבר כושל ל-Fאנק וסול אלא המשך ישיר לדברים הבינוניים שעשתה בעבר. נכון, מבקרים מכובדים בכלי תקשורת בעלי שם ויוקרה אכלו את הלוקש, אבל עד שג'ורג' קלינטון (שקרואו אמרה בראיונות שהוא מוזה עבורה) לא יאשר, קשה לראות ב-"100Miles From Memphis" משהו שמושפע באמת מפאנקדליק.

אבל הדבר המעניין באמת בקרואו, שדורש קריאה מעמיקה בכל הדיסקוגרפיה שלה ולא רק באלבום הנוכחי, נעוץ בפער היסטורי בין שני השירים הטובים ביותר שלה: בין "If It Makes You Happy" ו-"My Favorite Mistake" שהם להיטי ענק וחלק בלתי נפרד מהניינטיז לבין השיר שבאמת מייצג אותה מבחוץ, "All I Wanna Do", שהוא להיט עוד יותר ענק ומייצג אותה עוד יותר בעשור שעיצב את כוכביותה. "100Miles From Memphis" הוא המשך ההתנחמדות המוזיקלית (מילולית, הטקסט של "All I Wanna Do" הוא לא פחות ממעולה) המעט מנג'סת של השיר ההוא עם בס שמן יותר וכמה כלי נשיפה.

קרואו, שיש להעריך אותה על שידעה לייצר מיינסטרים-קאנטרי ברמה אסתטית גבוהה, עדיין נמצאת על אותן שדרות בסנטה מוניקה, רכה ויפה, בזמן שאמנים באמריקה והעולם הבינו שמי שרוצה לעשות חיים צריך כמיקלים, כי על האדמה הזו הקלילות הקליפורנית שלה מייצגת זיוף ושיניים מולבנות ולכן לא פלא שאמינם מוכר פי שלושה ממנה. מצד שני, אם זה עושה לה שמח – זה כנראה לא יכול להיות כזה נורא.