ישנן פעמים בהן גילוי נאות לא יכול לחכות לאיזושהי נפילת מתח באמצע הטקסט או לאותיות הקטנות שבסופו. ראיון של השחקן ידידיה ויטל לוואלה! תרבות הוא מקרה כזה, במיוחד כשהחתום מעלה מקיים אותו. שכן, אותו גילוי נאות הוא חלק מהסיפור עצמו.
לפני כשבע שנים צעד גבר צעיר בין 18 עם השם הלא אופייני לתוך מערכת וואלה! וביקש לכתוב לאתר הצעירים המתהווה שלה, וואלה! ZONE. שם, חבורה של ילדים ללא הרבה מושג על החיים התכנסה כדי לדבר עם בני נוער ישראלים בשפה שלהם על הדברים שמעניינים אותם, מאיבוד הבתולים ועד רוקנרול. ויטל היה אחד הבולטים בחבורה הזו הוא כתב אז בשם בדוי, כיוון ששירת בתיאטרון צה"ל, שירות שלימים יציל אותו ממסע הרדיפה נגד אמנים שדילגו על השלב הזה בישראליות. אלא שכבר אז היה ברור שהוא לא כאן בשביל לכתוב על אחרים וגם לא לסקר אותם. הוא כאן כדי שיכתבו עליו וכעת המעגל נסגר.
כמה שנים לאחר מכן, ויטל כבר מכיר היטב את מסלול הבאולינג של עולם הבידור בישראל: בין תפקידים בסדרות להיט לבני נוער כמו "השמינייה" בערוץ הילדים, "תמיד אותו חלום" ו"חצויה" של HOT לבין תפקידים בתיאטרון גשר ובית לסין, ויטל בן ה-25 הוא כבר לא הילד שכותב על לבו השבור. במקום, הוא מעין דוגמא לדור ביניים כזה שידע שמגיל צעיר הוא צריך לעבוד קשה ולפרנס את עצמו אבל מצד שני נותר רומנטיקן של המקצוע, אדם שפחות בקיא מהקולגות הצעירים שלו במדורי הנדל"ן.
"אנחנו דור כזה של אנשים צעירים-מבוגרים", הוא אומר. "בדיוק בשנה האחרונה התחלתי להבין שאני כבר לא כל כך צעיר. אני משחק ב'חצויה' עם ילדים בני 20 ואני ממש הכי מבוגר בקאסט. עמית פרקש ויון תומרקין הם ילדים מאוד חמודים אבל אני מרגיש בפער הזה, גם בבחירות קריירה שלי שבהן אני הכי אולד סקול וזקן.
"אני לא רוצה שייצא כאילו אני מלכלך על 'חצויה', אבל שם פגשתי את זה. ב'השמינייה', למשל, היו חבר'ה בגילי שהלכו אחרי ההפקה לבית הספר למשחק ומשם לתיאטרון. ב'חצויה' אני עובד עם חבר'ה שהתפיסה שלהם היא מאוד רצינית, אבל שההגשמה שלהם עבורם היא לא ללמוד אלא מוכוונת קריירה בלבד".
מצד שני גם אתה הלכת על המסלול הזה. ידעת שאתה רוצה כזו קריירה מגיל צעיר מאד.
"אני ראיתי את זה במובן רומנטי רציתי לקרוא צ'כוב ושייקספיר ולהעשיר את עצמי בבית ספר למשחק, מה שנחשב היום לבזבוז זמן כי אלו שלוש שנים שאתה לא מרוויח כסף. הילדים בני 20 שאני עובד איתם הם כבר פאקינג בעלי רכוש! הם חושבים במונחים של פסטיגל+פסטיגל=אוטו.
"אבל חשוב להדגיש שאני לא בז לזה, אני אפילו מעריך את זה במובן מסוים. פשוט בטלוויזיה יש עוד סוג של אושיות בידור, שההגדרה שלהם לשחקן היא פשוט אחרת. מבחינתם, שחקן זה חלק ממכלול שקוראים לו אולי 'טאלנט', אבל בסופו של דבר הוא בדרן. אני אשקר אם לא אומר שגם לי בא לעשות חלטורת חנוכה כדי להרוויח את הג'ובה שלי ואתה יודע מה? אני אפילו איהנה מזה. מיוסר אני לא ואם מתקשרים מהפסטיגל אני לוקח".
אתה יכול להתאים לזה. מעריצות צווחות זה לא משהו שאתה לא מכיר.
"לא רק שזה עדיין קורה, הילדות היום הן מגונות יותר ויותר. יש כמות פניות בפייסבוק על בסיס יומי, כולל משפטים כמו 'למה אתה לא מאשר אותי, כדאי לך' מבחורות שאתה יודע שהן לא בנות 20 אפילו. גם פותחים לי דפים מתחזים כאלו, אז לצורך הראיון אין לי פייסבוק".
לא פלא שאתה מעדיף תיאטרון. שקט יותר.
"תראה, גם התיאטרון מלא בבידור וגם עם זה אין לי באמת בעיה, כל עוד יש גם וגם. אבל האמת היא שיש יותר מדי בידור גם בתיאטרון. התיאטרון תלוי יותר מדי במנויים שלו ופחות מדי סומך על האינטליגנציה שלהם. זו מכונה מאד משומנת ואני לא עסוק בלהילחם בה. אני מאמין שאני יכול למצוא את המקום שמעניין לי ומעשיר אותי בתוך המכונה הזו".
המקום הנוכחי שבו ויטל מוצא את עצמו הוא המחזה המדובר "הפי אנד", אותו כתב עדו נתניהו, אחיו של ראש הממשלה. במחזה, שיעלה בסוף השבוע במסגרת פסטיבל "פותחים במה 11" למחזאות צעירה של בית לסין, מגלם ויטל את הנס, משורר ואמן שהוא גם בנם המוצלח של פרופסור לפיזיקה ואשת חברה בגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה, ימים בהם האנטישמיות החלה להפוך מהלך רוח למציאות אכזרית שסופה השואה. בתוך המערבולת הזו, האב והאם המסורים לגרמניה ומסורתה מסרבים להכיר במציאות שהולכת וטופחת על פניהם ועל פניו של בנם התוסס.
"המחזה הזה הוא חלק מתקופת המעבר באופן שבו אנחנו מתמודדים עם השואה", אומר ויטל. "אני חושב שקצת התחספסנו. את הסרטים של ערימות הגופות והתמונות מהגטו אנחנו רואים מגיל צעיר ואני מרגיש שזה נשחק. זה מזעזע אותי ברובד מאוד חיצוני, כי מגיל 10 אנחנו רואים את זה. אנחנו מחונכים בצדק לזכור ולזכור, אבל יש משהו חולני בזה שילד בן 10 צריך לראות ערימות של גופות. למה? מה הוא יכול להבין מזה?"
אין דבר שמוכר בישראל כמו השואה.
"זה גם נושא נמכר וזה גם ההצדקה לקיומנו, וזה כמובן גם פלסטר על הפצע של הכיבוש שלי הוא לא מספיק, בעיניי זה הפסיק להיות תירוץ. אבל באופן כללי, אני רואה הרבה יותר יצירות כאן ובעולם שמנסות ולהבין את הצד הגרמני. בעיני זה מאד רלוונטי. ספר כמו 'נער קריאה', שהפך גם לסרט הוליוודי מצליח, עוסק באותו הדבר יש בו דמות ראשית של אישה נאצית שאתה לא מצליח שלא להתחבר אליה. אתה כועס עליה, אבל אתה מרגיש את האנושיות שלה.
"אני באמת מאמין שהדיון הזה הוא הדרך היחידה למגר רוע, כי הרי אין טוב ורע באופן שבו אנחנו מכירים. זה מיתוס. טוב ורע אלו צבעים שאנחנו צובעים בהם את העולם כדי לשרוד בו. הדבר הזה שנקרא 'החיה הנאצית' - זו מגננה שלנו, זה הסבר הישרדותי. אלו בני אדם שהיו ולכן זה יכול לקרות שוב וזה יכול לקרות גם לנו. דברים מסוכנים מאד כבר קורים לנו".
יש לך עניין בנאציזם. היה מעניין אותך לגלם אחד כזה?
"ברור, כל שחקן רוצה לגלם נאצי כמו שכל שחקנית רוצה לגלם זונה. כבר במחזה, הבמאי אבישי מילשטיין אמר לי שאצטרך לשחק כל מיני תפקידים קטנים של השלמה, כמו מלצר נאצי והוא אמר את זה בטון קצת מתנצל ואני הכי שמחתי מזה. התפקיד של איתי טיראן ב'גטו', למשל, זה תפקיד חלומי".
אגב טיראן, הוא או יון תומרקין?
"בתוך המשוואה הזו, ברור שאיתי טיראן. הוא שחקן נהדר, הוא בחר לשאת איזה דגל, החזיק את פרס השחקן ויצא נגד תופעות טלוויזיוניות ואני מאוד מזדהה עם רגשותיו. אני לא נושא איזשהו דגל, אני לא בוחל בלעשות טלוויזיה, אני נהנה ומתפרנס מזה. אבל כשרצו לצלם עוד עונה של 'השמינייה' וביקשו שאדחה את לימודי המשחק בניסן נתיב בשביל זה, לא הסכמתי. לכן אני שייך יותר לשם".
"הדגל" אותו ויטל הצמיד לידיו של טיראן כולל גם תיק שממנו ויטל התחמק. הוא נולד בפרדס חנה-כרכור, התחנך בבית הספר הדמוקרטי בחדרה ואת שירותו הצבאי העביר בתיאטרון צה"ל. לימים, התברר השירות הזה כנכס אמיתי. "כשהתגייסתי ראיתי בזה פשרה", הוא מסביר. "היום, עם הרדיפה אחרי שחקנים שלא שירתו בצבא, אני יודע שניצלתי ואני מכיר על זה תודה".
לא תקופה פשוטה להיות בה שחקן שלא שירת בצבא.
"אני בז לרדיפה אחרי שחקנים שלא שירתו בצבא, זה מטומטם בעיני. יש כל כך הרבה נסיבות שלא להתגייס לצבא בימינו, זה כל כך מורכב וזו בדיחה להתייחס לזה ככה. מצחיקים אותי גם האמנים שמנסים לחשוב ולנמק למה הם לא התגייסו ואחרי זה גם להתגייס בגיל 30 עם כל מיני שטויות יח"צניות. זה מרגיז אותי וזה ציני ומטופש שהצבא משתף פעולה ומשתמש באנשים שהם מפורסמים כדי לעשות יחסי ציבור לגיוס. יש הרבה מפורסמים שהשירות שלהם לצה"ל זה יחסי הציבור למתגייס הצעיר".
אתה מתחרט שהתגייסת?
"ממש לא. זה תרם לי, אבל אני לא אתנכל לאיש שלא התגייס לצבא. אני לא חושב שכולם צריכים להתגייס. כל אחד מוצא את דרכו לתרום לחברה ואני מייחל מאוד למציאות שבה הצבא היא לא הדרך היחידה שבה יהיה אפשר לתרום לחברה".
סיטואציה דמיונית: תיאטרון בוחר לתפקיד ראשי בהצגה מאוד מדוברת שחקן שלא שירת בצבא ונאלץ להעזיבו בגלל לחץ ציבורי. אתה מקבל הצעה להחליף אותו. אתה לוקח?
ויטל משתהה מעט, כאילו הוא מחשב כמה זה שאפתנות כפול מוסר חלקי קולגיאליות ולבסוף עונה:
"בוא נגיד ככה: אני מאוד ארצה להגיד לא ומקווה שתהיה לי סיבה טובה נוספת להגיד לא. איפה נגמרים האידיאלים ומתחילה המציאות? זה נושא שאני מסתבך בו מאוד. אני נהנה לבדר, אוהב וכמעט צריך להיות על במה, אבל נראה לי שיש גבול. אני מפרנס את עצמי מגיל נורא צעיר והטלוויזיה והבידור הם הלחם והמים שלי. לא יכולתי לממן את הלימודים אם לא 'השמינייה'. במקרה הזה, שהוא יותר אידיאולוגי, אני רוצה להאמין שהייתי אומר לא. אז הפריצה היתה באה ממקום אחר".
האמונה הזו ב"מקום האחר" היא מה שמניעה את ויטל גם ליצור בעצמו. כבר שנתיים שהוא מפתח עם שישה חברים סדרה משל עצמם ("לא סיטקום, אבל זה יהיה מצחיק"), שבה כמובן הוא ישחק.
"שחקן צריך ליצור לעצמו את המקום שלו", הוא אומר. "התחרות היום היא פסיכוטית ויש שחקנים שמרגישים צורך לדרוך על אחרים כדי להתקדם ובעיניי זו לא אנרגיה שמקדמת אותך. אני לא מהשחקנים האלו שמסתירים אודישנים מחשש שאחרים יבקשו גם ויגנבו לי את התפקיד. אני מאמין שאם התפקיד שלי, הוא שלי".
איפה ידידיה ויטל עוד חמש שנים?
"מתקדם במסלול שהתחלתי. אני מקווה מאד להיות אחרי סרט פיצ'ר, אני משחק בכל כך הרבה סרטי סטודנטים שכבר הפכתי לבדיחה בגלל זה. אני מקווה שאחרי תפקיד עוד יותר גדול בתיאטרון".
חו"ל?
"זה משהו שתמיד היה נשמע לי נורא זר, אבל 'חצויה' משודר ביותר מ-40 מדינות ברחבי העולם וזה גורם לי לחשוב. אני יודע שאני מסוגל לארוז הכל ולנסוע ואני גם מתכנן את זה, אבל לא בהכרח כמהלך שקשור למשחק. נורא בא לי לחזור ללמוד ואם אני אמצא את עצמי עוד כמה שנים לא גדל מהחומרים שאני משחק בהם, אני אצטרך לעצור. תיאטרון זה דבר נורא שוחק שיכול להפוך לשגרה. אני מבטיח לעצמי שברגע שזה יהפוך לשגרה שמוציאה לי את המיץ, אני אארוז ואלמד ואת זה לא אעשה פה".
אז בשאלת מחבל או גופה, אתה בעניין של סטודנט.
"אני לא חושב שאני מחבל. פחות רואה את עצמי מקפץ בין אודישנים בלוס אנג'לס. אבל לך תדע".