מה שהילדים אוהבים 84

"כל אחד בעולם כולו יאכזב אותך" מדגישים הביץ' קומברס בשיר הפסימי שפותח השבוע את המיקס. ואכן, גם אני - האיש היציב ביותר שאי פעם פגשתי - מאכזב מדי פעם. לדוגמא, שבוע שעבר לא פרסמתי פה את המדור בגלל ראש השנה, ובכמה השבועות הבאים אני יוצא לחופשה קצרה, מה שירחיק אותי מכם שוב. בגלל שאני איש שסך הכל אוהב לרצות, הילדים של השבוע יהיה ארוך ומפואר מתמיד.

ככל שברדפורד קוקס - הסולן של דירהאנטר - הולך ונעלם לנו מול העיניים, כשהוא במירוץ להפוך לאיש הדק בעולם, ככה גם המוזיקה של דירהאנטר הופכת לרזה יותר מריליס לריליס. הצלילים הופכים למופשטים פחות, הטקסטים לברורים יותר וכל מה שנשאר לנו לעשות, לפי המילים של קוקס בשיר הזה ממש, זה להתפלל למענו ולמענם.

זה היה ברור שהצ'יל ווייב יתפתח וישתלב עם המון סגנונות אחרים בשביל לשמור על זכות קיום. סאמר קאמפ, שכבר שמענו בעבר עם אחד משירי השנה, "I Only Have Eyes For You", הבינו את זה כבר מזמן, והם עושים שילוב של הז'אנר עם Twee. תשיגו את ה-Young EP שלהם בשביל להבין כמה שהם טובים במה שהם עושים.

סופיאן סטיבנס עדיין מנסה להשכיח מאיתנו את האי-פי המשעמם שהוציא לאחרונה, "All Delighted People EP", ומביא לנו שיר נוסף מתוך האלבום הקרב ובא שלו, "The Age of Adz". כמו הראשון, גם השיר הזה משלב את כל מה שטוב בהרמוניות של סטיבנס עם מכונות תופים א-לה אלבומי חדר שינה של תחילת העשור.

אלבום הקאמבק של אזור ריי דלף לפני מספר ימים והאזנה אחת הספיקה כדי לקבוע שמדובר - כיאה לאלבומים של הרכבים שחוזרים אחרי פירוק - בריליס החלש ביותר של הצמד. לא נורא, "In The Fog" הוא עדיין שיר ממש יפה, פשוט שמענו מיליון שכמותו בעבר.

אחרי שאירופליין עשו רמיקסים מעולים לאו רבואה סימון הם החליטו לעלות שלב במערכת היחסים שלהם עם הרכב הבייבס האולטימטיבי של ברוקלין ולארח אותם באלבום החדש שלהם. "בכל פעם אנחנו נופלים שוב", שרות כאן הבנות של או רבואה סימון, ואני דווקא חושב שעד היום הן עשו הכל חוץ מליפול.

ארבע שנים עברו מאז "The Life Pursuit", האלבום האחרון והגרוע של בל אנד סבסטיאן, ועכשיו הם חוזרים עם סינגל חדש - הרבה פחות פומפוזי מהאסון ההוא - שמחזיר אותם לאזורים הכיפיים שקיבלנו מהם בתחילת הדרך.

כפי שכבר ציינתי בעבר, אני לא מרוצה משיתוף הפעולה של ג'ונת'ן רייס וג'ני לואיס. אם לואיס רוצה את רייס במיטה זה משהו אחד - ואין לי ממש זכות להגיד על כך כלום - אבל זה שהיא נותנת לו להיכנס איתה לאולפן ולחלל את המוזיקה הטהורה שלה זה כבר משהו ששווה לצאת בשבילו לרחובות. השיר הנ"ל הוא אחד מבין השניים היחידים באלבום המשותף שלהם שמזכיר לנו למה לואיס היא כזאת אלילה.

שנה שעברה, כשהגיע "Cry Out Loud", אלבום הבכורה של לאס רוברטס, הבלוגים הכתירו אותם בתור "הבסט קוסט של קוסטה ריקה". הטייטל הזה כנראה עשה רושם על מישהו בלייבל Art Fag, שמחזיק בין היתר בדאם דאם גירלס, קרוקודיילס וכן - גם בריליסים הראשנים של בסט קוסט, והם החתימו אותם. עכשיו האלבום הולך לצאת מחדש, עם מאסטרינג אמיתי ויח"צ הוגן. השיר הזה הוא הראשון שיצא עם המאסטרינג החדש - אם דברים כמו סאונד עושים לכם את זה, נראה אתכם מוצאים את ההבדל בין הקטע החדש לישן.

בניגוד לסדרה המתקתקה עם אותו השם, פרינדס היא לא להקה נאיבית. חבריה יודעים ששום דבר לא נשאר לנצח, גם לא חברויות עמוסות בעבר ובסיפורים.

שיר חדש של ג'אפנדרויידס יכול להיות כאב ראש לא קטן. במקרה של הסינגל החדש שלהם הרעש של הגיטרות שלהם דווקא עושה המון היגיון וגם נשמע מעולה.

קווין גרינספין ו-Cloud Nothing הוציאו ספליט אי-פי משותף, ולמרות ש-Cloud Nothing הם חביבי המדור, גרינספאן לגמרי ניצח אותם בדו קרב על השיר הטוב בספליט. זה מוזר, כי גרינספאן מוכר יותר בתור המנהל של הלייבל הפיצי Bridgetown Records ולא בתור מוזיקאי שעושה רוק פאזי. טוב נו, כנראה שיש עוד כמה אנשי אשכולות שכמותי בעולם.

גם שהקרוקדיילס עושים קאבר ל-"Groove Is In The Heart" של Deee-Lite ול"קליפורניה גירלס" של הביץ' בויז (בביצוע משותף ומוצלח) הם לא מתרחקים במילימטר מהשוגייז ומחיקוי הג'יזס אנד מרי צ'יין שהם כל כך טובים בו.

אל הפינה של "מה שהמבוגרים אוהבים" נכנסו סטריאו טוטאל הברלינאים, עם שיר מתוך האלבום "Paris Berlin", וזה בעיקר בגלל שהחופשה שאני נוסע אליה היא - כמה צפוי - בברלין, מקום שמישהו הגדיר לפני כמה זמן בפייסבוק שלו בתור "האנטליה של ההיפסטרים".

בזמן שמרני סטרן עסוקה בללכלך על בסט קוסט ועל המוזיקה הפשוטה והילדותית שלהם, היא מוציאה את השיר הכי נגיש ופופי שלה אי פעם. על זה המציאו את הקלישאה "הפוסל במומו פוסל".

הסינגל החדש של מט אנד קים רחוק מלהיות השיר הכי טוב שלהם. בהאזנות הראשונות אפילו ממש התבאסתי ממנו. אבל עם הזמן למדתי לאהוב את העובדה שהוא מטופש קצת פחות מכל הדברים האחרים שהשניים הוציאו.

כרומטיק פלייטס לקחו את "קריאוקי" של דרייק, אולי השיר הכי רכרוכי מתוך מקבץ השירים של דרייק שמשחקים על הרגש ולא על התחת, ונתנו לו מעטפת צ'יל ווייב חמימה, כזו שמבליטה את מה שתמיד אמרתי - שדרייק בכלל כותב ליריקס של יוצר אינדי.

ואם כבר קאברים, אז גם לצ'יקו פליני יש אחד, רק שכאן המחווה היא לשיר שעשה קצת פחות כסף מכל גיהוק של דרייק בשנה האחרונה - "Fuck The Pain Away" של פיצ'ס.

"יום אחד אני אראה אותה ברחוב, ונברך לשלום באופן סתמי, וזה יהיה הכל". אחרי הציטוט הזה (והעובדה שהסינגל יצא ב-DFA) לא צריך לכתוב עוד כלום.

פארל לקח את צ'ידי בנג תחת חסותו והפיק להם את השיר הכי טוב שלהם - כזה שמתאים לאנשים שאוהבים את החיים הטובים.

לקניה ווסט לא אכפת שהיה ראש השנה, ואפילו שבוע האופנה - בו הוא יורה טוויטים בקצב קיצוני - לא עוצר אותו. אצל ווסט הבטחה זו הבטחה, ואם הוא הבטיח שכל יום שישי עד כריסטמס הוא יוצא שיר, אז הוא גם יקיים. בגלל ששבוע שעבר לא היה מדור, התאספו להם שניים משירי השישי של ווסט, ובגלל שהם כל כך שונים וטובים בדרכם, לא הצלחתי לבחור איזה מהם להכניס למיקס, אז קיבלתם את שניהם - בראשון ווסט לבד ובאווירה קצת מדכדכת, בשני הוא כבר עשה מסיבה עם קיד קאדי, קומון, ביג שון, פושה טי וצ'רלי ווילסון.