הקומדיה הרומנטית החדשה "הולכים רחוק" מתחילה מצוין. מבחינה רעיונית נושא הקשר בלונג דיסטנס כמעט שלא מטופל בקולנוע האמריקאי. בדרך כלל הזוגות המאוהבים נפרדים אחרי התיכון וכל אחד הולך לדרכו ולקולג', כשבסרטים הישנים מחכה האהובה לאהוב לבה במשך שנים בקלילות רבה והם מתחתנים עם סיום לימודיו. ויש גם את "נדודי שינה בסיאטל" העוסק בזוג בוגר עם תסרוקות גרועות.
מבחינה טכנית, הסרט נפתח באנימציית כותרות שובת לב, הגורמת לצופה התמים לשקוע בכיסא באמונה שלמה שעם כותרות מקסימות שכאלה הוא עומד לצפות ב-"500 ימים עם סאמר" לפחות. ההתחלה כאמור מתפוצצת מפוטנציאל. הבעיה היא בהמשך.
ארין (דרו ברימור, שטיילה לאחרונה במחוזות איכותיים כדוגמת תפקיד ראשי שעליו זכתה בגלובוס הזהב ובימוי סרט אך חזרה עתה לחבל הקומדיות הרומנטיות) וגארט (ג'סטין לונג הצנון) נפגשים בבר ניו יורקי כשעה לאחר שגארט נזרק על ידי עוד בחורה. קצת אלכוהול, פלירטוטים וסקס והנה הנה הם עומדים להיות זוג היפסטרי מתוק: גארט הוא סקאוטר להקות בלייבל תקליטים וארין הסטודנטית מסיימת התמחות במערכת עיתון ומקווה להישאר בה. אלא שמכיוון שהסרט צמוד למדד ולמציאות הכלכלית בה הוא מתרחש, מצב העיתונות על הפנים, וארין הופכת למחוסרת העבודה ונאלצת לשוב לסן פרנסיסקו עיר הולדתה.
הזוג המאוהב מחליט לשמור על הקשר הזוגי, מה שאומר עבור הצופה סדרת סצנות לא מעניינות שבהן מסמסים ארין וגארט זה לזה בכל שניה פנויה (איזה צחוקים, גארט מסמס ובכלל לא שם לב שהכדור נזרק אליו באמצע משחק עם חברים; קורע, ארין לגמרי מעופפת במשמרת שלה בבית הקפה כי היא בעננים לאחר שקיבלה עוד אס.אם.אס עשוי מדבש). בנוסף לאלה, השניים מנהלים שיחות אינסופיות בטלפון ובסקייפ על דברים חמודים שזוגות מאוהבים מדברים עליהם, מנסים ללא הצלחה לקיים סקס טלפוני, ומקיימים סקס אמיתי על שולחן האוכל של אחותה של ארין (כריסטינה אפלגייט הדודה) כשהם סופסוף מתראים בסן פרנסיסקו. ברימור ולונג קיימו זוגיות אמיתית במקביל לצילומי הסרט, וזו הסיבה היחידה לכך שאתם מתכווצים ממבוכה רק מעט פחות מהם בסצנות הסקס. זה פשוט לא נראה טוב, וכנראה שאם כבר סקס על שולחן, אז עדיף לשניהם לעשות אותו בנפרד.
זה היה יכול להיות עוד סרט מתוק מדי וחסר פואנטה שהיה הופך לחביב הסחים, אבל התסריטאי ג'ף לה טוליפ (שזהו התסריט הראשון שכתב) רצה להיות גם ג'אד אפאטו. כדי להיות אפאטו עליך לעשות וי על דמויות הזויות, שמקללות 73% מהזמן והן בעלות רמת היגיינה מפוקפקת. החבר-שותף המבחיל והמטומטם של גארט (צ'רלי דיי) אמור לספק את הסחורה, אבל בעצם מקלקל כשהוא מהגג על גוזלי יונים, מצותת לארין וגארט מעבר לקיר ומתעקש לחרבן עם דלת פתוחה. כאילו שאי אפשר שפעם אחת יהיה סתם שותף נורמלי. לפחות הוא לא ברימור, שבגיל 35 צריכה לגלם בת 30 מהירת לשון וקולית, כשבפועל היא לבושה ונראית כבת 40. הסצינה בה היא משתכרת וצורחת על לקוח בפאב פעם אחר פעם "תמצוץ לי, תמצוץ לי" גורמת לצופה לשמוח על שאתל ברימור האגדית לא זכתה לראות בעיניה לאן הידרדרה צאצאיתה.
פגמיו של "הולכים רחוק" רבים. במציאות הקשר הזה לא היה מחזיק את פתח תקווה-רמת גן, שלא לדבר על ניו יורק-סן פרנסיסקו. ועדיין, ברגעיו הטובים, הוא עובד ואיכשהו מעביר תחושה ריאליסטית ששווה יומית לא מחייבת בתנאי שבית הקולנוע לא רחוק.