מה שהילדים אוהבים 86

מאז המדור הקודם שהכיל סינגלים ואלבומים חדשים, גם סופיאן סטיבנס וגם אני הזדקנו. סופיאן התרחק מהאקוסטיקה וחזר לרגש ואני הפכתי אפילו ליותר סקסי מבעבר. המדור ההוא התפרסם כמעט לפני חודש שלם - זמן נצח במושגים של הילדים. כמויות המוזיקה החדשה שהצטברה ואפילו הספיקה לאבד משמעות היא בלתי ניתנת לתפיסה. זה גרם לי לקלל את העובדה שבכלל יצאתי לחופשה, כי ללקט את הרגעים החשובים ביותר של הזמן הזה היה אולי הדבר הקשה ביותר שאי פעם הייתי צריך לעשות.

כמו שצפינו, מבול השירים החדשים שהגיעו בחודשיים האחרונים מ-Former Ghosts בישרו על אלבום חדש, ולא מזמן הגיעה לה הדליפה. לאלבום קוראים "New Love" והוא מעולה, מלחיץ ומתסכל כמו כל מה שמגיע מהסופר-גרופ המתוסכל הזה (הכולל חברים משיו שיו, זולה ג'יזס ו-This Song Is A Mess But So Am I). קחו, למשל, את המסר של השיר הזה, שמדגיש שזה בכלל לא משנה כמה התחלות ואהבות חדשות יהיו לך בחיים, אתה עדיין תהיה מאוהב גם בה. זה מצחיק כי זה נכון.

גם ה-Dead Gaze דרמטיים למדי ולא ממש יודעים שמחה מהי, כשהם מכריזים מעל רוקנ'רול פאזי ועמוס אפקטים כי אם היא לא תיקח אותך הביתה, כנראה שתמות לבד. מעניין אם זה דורס את תיאוריית ה"תאכל לבד/תמות לבד", או אם זה פשוט מצטרף אליה.

טיטוס אנדרוניקוס מסרבים לצאת מהבלוגים וכל פעם מתקיפים עם פרויקט אחר. הפעם הם הוציאו ספליט עם Free Energy והם שרים על התקפי חרדה. אולי אם הם ינוחו שניה, הם יבינו שהכל די טוב בחיים שלהם.

כמו שאפשר להבין מהאלבום החדש של דירהאנטר, החיים של ברדפורד פוקס דווקא בכלל לא טובים והוא נכנס להתקפי חרדה מוצדקים בערך בתדירות שבה צצים תמונות חשופות של קייטי פרי. האלבום - כמו שבטח כבר הספקתם לשמוע - הוא חתיכת יצירה מעולה שעליה צריך להרחיב בכתבה מלאה יותר. מבטיח לקחת את זה עליי, אבל בינתיים, הנה אחד מהשירים שלא עוזבים אותי החודש.

גם אלבום הסולו של טים קאשר (קרסיב, דה גוד לייף) הספיק לצאת והוא לא מאכזב בכלל. קאשר מדבר ללב של כל אדם שנמצא איפשהו סביב שנות ה-30 לחייו ומבין שהעולם מצפה ממנו להפסיק להיות ילד. מן הסתם, קאשר לא מתכוון להיכנע לזקנה הבורגנית ללא קרב.

בל וסבסטיאן חזרו עם האלבום הכי מוצלח שלהם מאז שנת 2000. אז נכון, לא מדובר ביצירה מושלמת ומלאה כמו הריליסים הראשונים שלהם (למען השם, יש פה שיר עם נורה ג'ונס), אבל מספיק לשמוע את "אני רוצה שהעולם ייפסק" כדי להודות שהדרישות (גם ממני) שהלהקה הזו תתפרק כבר, לא היו מוצדקות.

דנזי לא מפסיקה להוציא שירים, ומה שבאמת מרשים, זה שכל שיר שלה נשמע קצת אחרת ואיכשהו מתעלה על זה שקדם לו. הפעם היא הביאה לנו - לראשונה בקריירה הקצרה שלה - את שיר האהבה הראשון שכתבה, והוא מגיע לצד אי-פי שלם שאפשר להוריד לגמרי בחינם. בום!

יאללה, ש-Greatest Hits יפסיקו לעשות טיזיניג ויוציאו כבר אלבום שלם. כל השירים הקצרים האלו לא רק מצדיקים את השם המבריק שלהם אלא גם רומזים על כך שהאלבום המלא יהיה אחד מהטובים של 2010.

סמול בלק, שהיו שם כשהצ'ילווייב התחיל, לא מוכנים להודות שהז'אנר גוסס והם החליטו לעשות מסיבת חיפוש לממשיכי הדרך האמיתיים. על זה סבתא שלי אומרת "זה כמו למצוא מחט בערימת שחט".

מקסימום בלון זה פרויקט הסולו של דייויד סיטק מ-TV On The Radio, קרן או היא הסולנית של היה יה יז. נראה לי שהשילוב הזה אומר מספיק.

האלבום המצופה של השנה הגיע ואיתו הדיסים והקללות. הביקורות מאוכזבות והמעריצים הישנים אומרים שזה כבר לא זה. ואני? אני דווקא יחסית מרוצה ולא מסכים עם הירידות הקשות ואפילו לא עם הביקורת של דפנה לוסטיג שהתפרסמה ממש כאן. אז נכון - לא מדובר באלבום מבריק, וכן, כל הסינגלים שקדמו ליציאת האלבום היו יותר טובים מהשירים האחרים שהגיעו איתו; אבל עדיין מדובר בריליס סופר שמח עם לא מעט רגעים מעולים, וחוץ מזה, אני תמיד אקח סינתיסייזרים כשיציעו לי אותם מול חצוצרות, ככה שאני ממש מרוצה משינוי הכיוון של רונסון.

Rye Rye, הפרודג'י של M.I.A., היא ממש לא הבחורה הכי חרוצה בסביבה. האמת, חשבתי שהיא נעלמה וכבר לא תחזור. אבל עכשיו היא כאן עם קטע חביב ודביק הכולל אירוח של המלכה האם.

דאס רייסיסט טוענים שהשיר הזה טוב יותר מ-"Two Weeks" של גריזלי בר ואפילו מ-"Juicy" של ביגי. תהיו אתם השופטים של האמירה הזו, אבל אל תכעסו אם לא תסכימו ועדיין תנו הזדמנות לאלבום החדש והמוצלח שלהם, "Sit Down, Man".

האי-פי החדש של ליל' ויין (שיצא על ידי הלייבל בזמן שהוא בכלא לכבוד יום ההולדת שלו) מכריז בכותרת שלו את מה שאנחנו יודעים כבר ממזמן - "I Am Not A Human Being". ויין הוא חייזר, הוא חי בספרה אחרת ונפגש עם העולם שלנו רק לפעמים. זה גורם לו להיות מדהים ושונה, ולדרייק להפציץ בכל פעם שהוא לידו - כי הוא יודע איזו מין נוכחות יש למנטור שלו.

ואולי דרייק גם מנסה להיות הכי טוב שהוא יכול להיות בשביל להרשים את אשתו החדשה, ניקי מנאג'. פאק, איזה צמד - הם לחלוטין שולטים על עולם ההיפ-הופ המסחרי של 2010. משהו כמו ביגי ופיית' אוונז של אמצע שנות ה-90, רק עם הרבה פחות שומן והרבה יותר פלסטיק.