על "שפת גוף"

אירופה 2010. קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, מכריזה: "הניסיון ליצור גרמניה רב-תרבותית נכשל". בהולנד מוקמת ממשלה שלשון המאזניים שלה היא מפלגת החופש בראשות חירט וילדרס, שכבר הצהיר על כוונתו לאסור על לבישת בורקה. מי שמכונה באירופה "וילדרס הישראלי", שר החוץ אביגדור ליברמן, נואם באו"ם על כך שהשגת שלום במזרח התיכון אינה ריאלית בשנים הקרובות. סרביה מעלימה עין מפושעי מלחמה שחשודים ברצח בני עמים זרים, והאיחוד האירופי מעלים עין בדרך לצירופה אליו. בצרפת מגרשים מהגרים, ואירופה כולה נמלאת בתהלוכות נגד הכנסת מהגרים, בעיקר מוסלמים. המוזיקאי ג'ארוויס קוקר מצטט את הפחד האירופי מן הזרים: "הם רוצים את דרך החיים שלנו".

זוהי מציאות חדשה, טוען במאמר בגרדיאן הפילוסופרסטאר הסלובני סלבוי ז'יז'ק: במקום מאבקים אידאולוגים בין ימין (שמרני) לשמאל (ליברלי), אירופה עוברת לפוליטיקה של מפלגת מרכז שמנסה לאחד את העם סביב תרבותו וערכיו הקולקטיביים, ומולה מפלגה שלא אוהבת במיוחד זרים. הדוגמה שמביא ז'יז'ק היא פולין של טוסק נגד האחים קצ'ינסקי, אך גם בישראל ניתן לזהות את עלייתן של "קדימה" ו-"ישראל ביתנו". גם אם לא רוצים לשפוט את המגמות הפוליטיות אין ספק שיש להן השפעה על עולם היצירה, שבו אמנים ישראלים מנסים למצוא ערוצים שבהם יוכלו להביע את קולם הייחודי גם בתוך מדינות שמשקיטות את הקול האחר ומבליטות את הקול "המרכזי".

"שפת אם היא גופו של האדם, וכל שפה נוספת שהוא רוכש היא חליפה שהוא לובש בהתאם לאירוע ולמקום בו הוא נמצא", אומרת האמנית ההולנדית המצליחה ניקולין ואן-הרסקמפ בעבודת הוידיאו "הלטינית החדשה". חיה הרטוך וניר נדלר מדברים זו עם זה עברית, עם ההולנדים הולנדית, עם האירופאים אנגלית, אך בעבודותיהם הם מדברים עם הקהל בשפה אוניברסלית ולעתים עירומה - שפת הגוף. הגוף ככלי נגינה, הקשר בין האדם לאדמה, גוף החיה הנדמה כמתפרץ, הדמיון והשוני בין אדם לאדם כפי שהם ניבטים מפניהם, התדמית השקרית שמשדרת חיצוניותו של האדם ביחס לתוכו, הפוטנציאל הפיזי הטמון בגוף לצד מגבלותיו - כל אלו בולטים ומשמשים נדבך מרכזי בעבודותיו של הזוג.

היצירות נעות בין מיצבים למיצגים, אך כולם גם עטופים בוידיאו, שמתעד אותן כפי שאת הגוף עוטה חליפה. עטיפה נוספת היא בניית העבודות על בסיס שורשים מעולמות האמנות, הדת והגיאופוליטיקה. ב-"אומה לשניים" הגוף מתחפר באדמות אירופאיות וישראליות, אולי כדי להראות בין השאר שהטבע הראשוני הוא חסר גבולות, ומתחת לרדאר הלאומני נחשפת השרירותיות שבהפרדה בין גוף לגוף. אנטומיית התנועה שנחשפת מפורקת לרכיבים ב"ארבעת הפרשים" היא מנוע לחופש ולחיים, שמוצג מול המוטיב הנוצרי של ארבעת פרשי האפוקליפסה. ב"אורגן קיטור" מאותגר אורגן הכנסייה בטקס פרפורמנס כמו-דתי, וכך גם האדם דמוי-ישו המושך תיירים שמנסים לחוש דרך דמותו המזויפת את החוויה הדתית האמיתית ב"ויה דולורוזה", משל היו תיירים בפארק של דיסני.

בעולם בו הגבולות, הזהויות והמעמדות מנסים להכתיב חוקים באמצעות תדמיות, הרטוך ונדלר חופרים תחת הגבולות ומפשיטים את המגבלות ואת העטיפות כדי לחשוף את האמת הפשוטה, ולפיכך – החתרנית. כל זאת בלי להתכחש למוצאם אלא דווקא דרך הווייתם היהודית-ישראלית "בגלות", כאשר הם לובשים את חליפת היצירה אך דוברים את שפת הגוף.