נושאים חמים

נתפס בלהבות: ראיון עם יואב בן דב

השריפה בכרמל העניקה לתערוכה הנוכחית של האמן יואב בן דב משמעויות החדשות. הבעיה שזה בדיוק מה שהוא רצה לברוח ממנו. ראיון

לפני מספר חודשים, האמן יואב בן דב, יליד עין הוד, הלך בגבעות מסביב לכפר האמנים בהרי הכרמל ומצא ענף של עץ שרוף שנחרך בעת ששריפה קטנה ארעה בפאתי היישוב במהלך הקיץ. הוא לקח את הענף לסטודיו שלו בדרום תל אביב, צבע אותו ביוד וגילף את קצותיו לצורת האות העברית י'. בזמנו, בן דב בעיצומה של העבודה על התערוכה "שפה לדבר", שמוצגת כעת בגלריה אנגל בתל אביב, והענף נועד להיות מוצב, כמו שאכן קרה, במרכז אחד החללים, לצד העבודות "שדה" ו-"פרח ללא תוחלת." הוא, כמובן, לא ידע שחודש וחצי אחרי פתיחת התערוכה, כפר הולדתה יוצב במרכזה של טרגדיה לאומית ואישית בעקבות שריפת הענק שהשתוללה בהרי הכרמל לפני מספר שבועות. הוא גם לא ידע שאותו גזע עירום נושא בחובו משמעות כמו-נבואית, הרחק מהמשמעות שהוא ייעד לו.

"התערוכה הזו זורקת אותך לתוך השריפה בעין הוד, לתוך הכאוס שנותר עם אובדן אותם אובייקטים שיש להם משמעות עבורנו", אומר בן דב בשיחה עם וואלה! תרבות. "אך באותה מידה היא גם זורקת אותך לימי אברהם אבינו תוך שימוש באייקונים ובשפה העברית ככלי עבודה. יחד עם זאת, אני לא רוצה להפריע כאן למי שחווה את הדימוי כשהוא עומד בתערוכה אלא רק רוצה לתת את הכלים לראות את הדברים אולי קצת כמו שאני רואה אותם".

"בשבילי, השפה של אמנות היא עברית", הוא מצהיר. "כשאני מסתכל על העולם אני רואה אותו מורכב מהאות י'. כן, כן, הכל בשבילי זה יודים קטנים ומרובים. אולי זה כי שפת האם שלי היא עברית, אולי זה כי אני דיסלקט, ואולי זה כי העברית יודעת משהו".

יואב בן דב, "עץ", דיו על עץ, 2010 (יח"צ)
"הכל בשבילי זה יודים קטנים ומרובים". יואב בן דב, "עץ"

בן דב, שמצייר, מפסל, מציג רדי מיידס ובונה מיצבים, משתמש בכל סוגי החומרים המוצגים בחלל הגלריה בניסיון לחשוף את הצופה לעובדה שמה שהוא עושה כשהוא נפגש עם אובייקטים הוא לפרש אותם. ואותה פרשנות, לדבריו, היא שעוצרת אותנו מלראות את הדברים כפי שהם. בו בזמן, העובדה שהאמנות היא שמפנה את האצבע כלפי ההסתכלות "המטעינה" שלנו, כפי שבן דב מכנה את פעולת הפרשנות שכרוכה בהתבוננות, מעניקה לאמנות תפקיד חשוב: "להוות אור לגויים", כפי הוא מכנה זאת. או, במילים אחרות, להצביע על האמת.

"את רואה את הקוביה הזו?", הוא שואל ומתרומם מהכורסה המתפרקת עליה הוא יושב בסטודיו התל אביביי הטיפוסי שלו, מרחק עצום מהסטודיו שלו בעין הוד שכילתה האש. הקפיצים מציצים מבעד לריפוד המרופט, כאילו הכורסא מסרבת להיות כורסא. בן דב נעמד ומצביע על קוביית בטון בקצה הפינה של החלל התעשייתי המינימליסטי. "עכשיו תתקרבי אליה ותגידי לי מה את רואה". ואכן, ככל שמתקרבים לקוביה מתוודעים לעובדה שהיא למעשה עיוות של קוביה, שרק מזוית מסוימת נראית כמו קוביה מלאה ומקרוב היא מקווצת וחלקית.

"את משלימה את האובייקט במוח שלך", הוא אומר בחיוך של מי שהוכיח את טענתו. "הדברים אינם בדבר, אבל מתוך המושג קוביה השלמת את הקוביה הפיזית. זה מה שאני עושה בתערוכה. אני מנסה להטעין את האובייקטים במשמעות הראשונית שלהם בעזרת המילים וההצבה, ומרכיב אותם לתוך ההוויה". יש שיקראו לזה אשליה אופטית, אך בן דב מייחס לתופעה גם משמעות מושגית. עם זאת, הוא אינו שש לדבר על המשמעויות הנבואיות שניתן להלביש על האמנות, בפרט בהקשר לאותו ענף שרוף שניצב במרכז התערוכה. "נבואה ניתנת לטיפשים", הוא אומר, "ואילו לשפה ולאמנות יש כוח, גם כוח לעשות מניפולציות, ולכן אני לא רוצה להתעסק בזה".

יואב בן דב, "פרח חסר תוחלת" (יח"צ)
"תפקיד האמנות: להוות אור לגויים". יואב בן דב, "פרח חסר תוחלת"

על פניו, המהלך שבן דב עושה כשהוא טוען כי הכרת המציאות נעשית על ידי השפה ונובעת מתוכה הוא מהלך מוכר ואף בלתי נמנע בעולם בו הפילוסופיה של דה סוסור וויטגנשטיין נמצאת ברקע המחשבה העכשווית. אבל מה שבן דב מדגיש במהלך הפיזי שלו, של הצבת תערוכה, זה את האלמנט האקטיבי של הצופה בכינון עולמו הוויזואלי, כשהוא מצמצם את מספר המוצגים בחלל ומגביל את היכולת לפרש אותם כפי שרוצים ולראות אותם דרך פריזמת ההרגל. השפה, המודגשת בשמות של העבודות ואף בחומרים שהשתמש בהם – לדוגמא דולר בעבודה "שטר 0 דולר" או את המילה "ראה" בעבודה בעלת אותו שם – מדגישים עד כמה העבודה מתפקדת בשני מישורים יחדיו. באותו אופן, העבודה "תיקון", המזכירה את המראה של נרקיסוס, מבקשת להראות כי כשאתה מביט בדבר, אתה הרבה פעמים מפספס את הכוונה שלו. "מי שמביט במראה נתקע על עצמו, אבל הוא מפספס את התיקון שמשתקף במראה מאחוריו אם הוא לא מפנים את שם העבודה".

יואב בן דב, "אדם פשוט" (יח"צ)
"אני במידה מסוימת מרגיש שאני מציק לאנשים". יואב בן דב, "אדם פשוט"

"אני במידה מסוימת מרגיש שאני מציק לאנשים", הוא מחייך ואומר. "זו התייחסות תפיסתית, וזה חתיכת עולם, חתיכה מהעולם שלי. ואולי זו אחת המגבלות של התערוכה – הניסיון להעביר חוויה דרך ריבוי אובייקטים. אני ראיתי את התערוכה כמצב שמישהו נכנס ואז יוצא ורואה את העולם כמו התערוכה – כי זה מה שקורה לי. אם הייתי יכול לכתוב משפט שכולם היו קוראים אותו ומבינים אותו באותה צורה, זה היה מבחינתי הצלחה גדולה. אבל אי אפשר. אנחנו יכולים להגיע רק להסכמה כוללת. מבחינתי כל אחד חי בעולם משלו – ואני צריך לעשות דרך אקטיבית כדי להגיע ולגעת בכל אחד. ואת זה אני מנסה לעשות באמנות. רק התרבות שלנו מייצרת רקע סביבתי שמאפשר לתקשר עם אחר ולכונן מציאות".

"תחשבי על היום של הכרזת המדינה," הוא אומר. "הזמינו את כל המכובדים למוזיאון תל אביב – את קולטת, מוזיאון תל אביב פעם הקים מדינה. יש את הסיפור המפורסם שבן גוריון היה מאוד עצוב. העוזר שלו ניגש ושאל אותו למה הוא עצוב, אז בן גוריון אמר שבהקמת המדינה מביאים לקצה את כל הפעולה של התנועה הציונית. תכליתה של התנועה הציונית באה לידי יישום בהקמה של המדינה – והדבר הבא מבחינתו זה להיות אור לגויים ואת זה הוא עוד לא יודע איך לעשות. לדידי, עצם השפה העברית – זו הסגולה. ובגלל זה קוראים לנו עם סגולה, ואם נשכיל להבין את השפה שלנו, אז אולי משם, מהשפה והחיבור שלה למקום, אולי משם יכול לבוא האור לגוים. אפילו שזה נשמע כמו משהו שש"ס היו יכולים להגיד, ואני לא איש דתי".

יואב בן דב, "שפה לדבר", 14 באוקטובר 2010 – 10 בינואר 2011, גלריה אנגל, תל אביב