בית התקליט עם ארז לב ארי

"אחד האלבומים הראשונים שממש הקשבתי להם כמו שמקשיבים לאלבום. נדמה לי שזו היתה הפעם הראשונה שנחשפתי לערך של 'אלבום', למשמעות של להקשיב לאלבום שלם ולא רק לשירים בודדים. לאורך ילדותי המוקדמת הייתי משוכנע שפינק פלויד הם חבורה של אנשים שחיים בלב המדבר ושאף אחד לא יודע איך הם נראים, ושיש שליח שמגיע אחת לכמה זמן ולוקח מהם אלבום חדש ומביא אותו העירה".

"את ניל יאנג גיליתי יחסית מאוחר, בערך בגיל 26. 'Harvest' היה רק המפתח שפתח לי דלת אל עולם של אלבומים נצחיים כמו 'Everybody Knows This is Nowhere' ו-'After The Gold Rush' ועוד רבים אחרים. ניל יאנג עדיין רלוונטי וממשיך להפתיע גם באלבומיו האחרונים, הוא גם לימד אותי לנגן גיטרה אקוסטית".

"אני זוכר את הפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום, כמו אותם אירועים שאתה זוכר בדיוק מה עשית ואיפה היית כשזה קרה.
האלבום פתח לי את הראש לאזור חדש של סאונד ולאזורים אחרים של רגש והגשה, במיוחד מאחר שזהו אלבום ישראלי שגם דיבר בעברית. בכלל, ברי הוא אמן שלא מפסיק לחפש ולהפתיע".

"אלבום מופת שגם הוא ציון דרך מבחינתי בעניין של טקסטים והפקה מוזיקלית. זוהי הגאונות שבפשטות של שירים עם שלושה אקורדים, אבל בהחלט האקורדים האמיתיים. השילוב הכל כך ישראלי הזה במובן מסוים, בין יוסי אלפנט ז"ל לבין אהוד בנאי יבדל"א, חלוצי: זהו השילוב בין מזרח למערב, שילוב מתבקש במקום כמו ישראל".

"אני הייתי בצד של בנזין במלחמה מול תיסלם. בתחילת שנות השמונים, אבות צעירים של חברים שלי מקבלים צו שמונה - מלחמת לבנון יוצאת לדרכה הארוכה ואצלי הסטראטוקסטר של פוליקר מנסרת את האוזניות הגדולות הלבנות והמסולסלות.
הייתי מה שנקרא מעריץ שרוף, זה שיושב שעות ולומד את כל הסולואים של הגיטרה וצועק בחדר בקולי קולות: 'חופשי זה לגמרי לבד'".

"'אוקיי קומפיוטר' הגיע אליי ב-97' כמו מושיע שמבשר שיש חיים אחרי פינק פלויד, החיפושיות, זפלין ושאר שנות השבעים.
למרות שהוא הושפע מאד מהאחרונים, עדיין היתה בו בשורה ששימשה השראה להרבה אלבומים טובים שיצאו אחריו. עבורי, כגיטריסט, האלבום הזה פתח ערוץ חדש של תפקידי גיטרה וקצב".

"את דיוויד בואי הכרתי דווקא עם 'Let's Dance' כשהייתי נער צעיר. ההיכרות הביאה אותי לחפור קצת, עד שגיליתי את האוצר האמיתי של יצירתו שאחריו 'Let's Dance', למרות להיטיו הגדולים והטובים, נשמע לי כמו פופ בינוני של שנות השמונים ליד יצירותיו הישנות. זיגי היה אחד התקליטים שלא ירדו אצלי מהפטיפון תקופה ארוכה".

"במקרה של לנון, כל האלבומים שלו השפיעו עליי מאד, פשוט בחרתי את הראשון שהכרתי. אני הייתי מאנשי לנון בביטלס, פול עם כל הכבוד היה הבסיסט שניגן עם ג?ון עבורי. אני זוכר את היום ששלמה, המורה למוזיקה, נכנס לכיתה והודיע לנו שג'ון נרצח. הייתי בין הבודדים בכיתה שידעו על מי הוא מדבר. המון שירים גדולים לא נכתבו בגלל הרצח ההוא".

"כל מילה נוספת על הרביעייה המופלאה הזאת תהיה עוד גרגר במדבר גדול של מילים שנשפכו עליהם. אם אני צריך לבחור אלבום אחד שלהם, זה כנראה יהיה 'האלבום הלבן'. למדתי ממנו הרבה על תפקידי נגינה שנועדו לשרת שיר ובכלל, כבר אמרו את זה קודם, אבל הם בהחלט היו בית ספר למוזיקה".

"משורר שעיצב מחדש את המילה, וירטואוז דוקרני ומדויק. מאיר לקח אותי להרבה טיולים בחייו ובמותו. הוא עוד יחזור... או לפחות ככה אני נהנה לדמיין. 'מודה אני' מהאלבום שיצא אחרי מותו הפך אצלי לתפילה, 'צועק את שחסר לו' הוא מעין התורה על רגל אחת. מאיר הוא זה שאמר שלפעמים כשאתה לא יוצא פראייר, אתה לא יוצא בכלל".