מה שהילדים אוהבים 98

ביום שישי הלכה לעולמה טריש קינן, הסולנית של ברודקאסט - להקה שפעלה מאמצע שנות ה-90 ולא הפסיקה להוציא מוזיקה יפיפייה, לעתים ניסיונית, לפעמים פופית ותמיד מעולה. ברודקאסט זו להקה שקרובה ללב שלי ושל אחרים, והקול המלאכי של קינן הוא משהו שליווה תקופות רבות ושונות בחיי, אבל סביר שהמוות הזה לא יותיר חותם על רוב העולם. כי כמו דלקת הריאות שממנה מתה קינן, ברודקאסט לא היו להקה אגדית ומשפיעה יותר מדי. הם פשוט עשו מוזיקה ממש יפה עם סאונד וורפי חמים.

בדיוק בגלל זה ובהתאם למוות של קינן, השיר שאיתו נפתח המיקס הוא לא הלהיט הכי מפוצץ של ברודקאסט ולא קטע שיותר מדי אנשים זוכרים. זהו פשוט שיר מרגש וקטן, שיצא באלבום "Tender Buttons", שהגיע ב-2005, כמה שנים אחרי השיא של הלהקה. מקווה שכשם השיר, חלקכם תבכו בבריכת ההקלדה.

באמצע אפריל אמור להגיע "Tomboy" של פנדה בר - אלבום שכולם ציפו שיפול ויעשה מלא רעש כבר בשנה שחלפה. בינתיים, אנחנו מקבלים מדי פעם איזה שיר שאולי כן ואולי לא ייכנס אל הגרסה הסופית של האלבום, והפעם הגיע הקטע הנ"ל כליווי לסרטון סקייטבורד שבוים על ידי טיי אבנס ואטיבה ג'פרסון (שעל שמו גם נקרא השיר). ככל הנראה, הסרטון הוא בכלל סוג של פרסומת סמויה (אבל הכי גלויה) לאיזו מצלמה חדשה של פנאסוניק, שיכולה לצלם גם בסגנון וינטג'י, היפסטמטיק סטייל. אני מרוצה - אין דבר שמשמח אותי יותר מהתמסחרות של האמנים האהובים עליי.

קייטי גודמן מהויויאן גירלס דבקה בפרויקט הצד החדש והמוצלח שלה. שזה מפתיע, כי בחורות לא נוטות להתמיד בשום דבר שהן עושות.

הזמר של ביץ' פרפקט נשמע קצת כמו ג'וני ליידון רגוע והוא רוצה לנסוע לנפוש באמריקה. שייזהר, האמריקאים לא הולכים לאהוב את הסגנון הזרקני של המוזיקה שלו - אלה שם לא באמת מבינים אירוניה.

לווייבס ובסט קוסט יצא אי.פי משותף (עם כולה שני שירים חדשים) ובדיוק כשהתלבטתי מי מהשניים ייכנס עם השיר שלו למיקס הגיע הבי-סייד המעולה הזה של ווייבס - להקה שלא מפשלת - ובזכותו יכולתי להתעלם מהשיר של ווייבס על האי.פי מבלי באמת לוותר על ווייבס. לדעתי זה היה מהשמיים.

אז הנה, כמובטח, השיר של בסט קוסט מאותו אי.פי מדובר. ונחשו על מה הוא? בדיוק. על החבר שלה ועל הבעיות החמודות שיש לה איתו. הפעם בת'ני מתלוננת שהיא תמיד מתעוררת קודם ומתה לפטפט, אז היא מונעת שינה מהחבר ופשוט מתחילה לאכול לו את הראש.

וונדה ג'קסון מוכרת בעיקר בתור מישהי שהיתה חברה של אלביס פרסלי (שזו דרך לגיטימית ואפילו מכובדת לקבל הכרה), אבל לאישה בת ה-73 הזו יש גם קריירת רוקבילי די מכובדת משל עצמה, וג'ק ווייט - איש שחי את העבר יותר מוותיק מלחמה - החליט להציג אותה מחדש לעולם העכשווי שקצת שכח מקיומה, ולהפיק לה אלבום. לא ממש הצלחתי לשים את האצבע על מה שווייט עשה בשביל לגרום לאלבום החדש, "The Party Ain't Over", להישמע שונה מהחומרים הישנים של ג'קסון. האמת היא - וזה לא מפתיע - שפעם המוזיקה שלה היתה אפילו שמחה יותר. אבל עדיין, זה ריליס כיפי שכדאי לשים לב אליו, ואולי דרכו לעבור גם לאלבומים ישנים יותר.

ילה והלהקה שלה, ילה, ממשיכה בקו ה-2007 שלה, כלומר - פרנץ'-האוס, בלוג-האוס, או איך שלא קוראים למה שהיא עושה בשנה שבה אנחנו נמצאים.

הבום! של השבוע הוא ללא ספק "Space Is Only Noise" של ניקולס ז'אר, אלבום טכנו כמעט נטול טכנו, עם הפקה אינטימית ומהוקצעת בטירוף. אני מוכן להתערב שהאלבום הזה יתחרה עם ג'יימס בלייק על המשבצת של האלבום-האלקטרוני-הלא-מוגדר-אך-המאוד-אהוב של התקופה, וזה בכלל לא משנה שהז'אנרים של השניים שונים - הולכים לדחוף אותם תחת אותה המטריה ולא יהיה להם מה לעשות בקשר לזה.

פתאום כולם עושים את קיד קאדי יותר טוב מקיד קאדי. הפעם הגיע תורו של וויז חליפה לשחרר שיר עם פלואו שתקוע איפשהו בין ראפ לשירה, וזה נשמע פיצוץ. לא סתם סנופ דוג בחר להתחבר אל חליפה להרכב ופסקול חדש, תחת השם הנדוש ציץ' וצ'ונג.

בזמן שניקי מינאז' הקליטה את אלבום הבכורה שלה, האב הרוחני שלה, ליל וויין, היה בכלא. עצוב, כי כשהשניים האלו נפגשים זה תמיד מדהים, ו-וויזי היה יכול לשפר את האלבום של מינאז' בעוד כמה רמות. אז עכשיו וויין החליט לפצות את מינאז' והוא עשה לה רימיקס ל-"Roman's Revenge" בו הוא מחליף את אמינם ועושה קולות של עוזי. כאילו, באמת.

שבוע שעבר, כשיצא הסינגל הראשון מתוך האלבום המשותף של ג'יי-זי וקניה ווסט (שיגיע רשמית במרץ ובתקווה ידלוף הרבה קודם), שמעתי אותו פעמיים ואז קרס לי ההארד דיסק. רצף האירועים הזה הוביל לביטול המדור של שבוע שעבר ולמחשבות על כך שלג'יגה ו-ייזי יש כוחות על. טוב, בעצם זה ברור שיש להם כאלו ואני לא מבין למה הם פעלו בכזו אלימות, במילא הייתי כותב את זה גם אם הם לא היו מכניסים לי את המקבוק-פרו לתיקון.