עבד כי ימלוך: על "נאום המלך"

עיצוב התפאורה מוקפד והמשחק של קולין פירת' יעיל, אבל חוץ מזה אין הרבה ב"נאום המלך": הוא מגמגם בדיוק כמו הגיבור שלו ולכן לא ראוי לאוסקר

איש לא הופתע מכך ש"נאום המלך" מוביל במספר המועמדויות לאוסקר: היום זה כבר נראה טבעי כי הוליווד פורשת שטיח אדום בפני תוצר של תעשיית הקולנוע הבריטית. לעומת זאת, בעבר לא היה לסרט שנעשה בממלכה המאוחדת סיכוי לקבל חשיפה באמריקה, קל וחומר לגעת בזהב, ומאזן הכוחות אולי היה נשאר כך לולא אלכסנדר קורדה.

המפיק הבריטי-יהודי הפנים כבר בתחילת שנות השלושים שהקולנוענים בני עמו לא יכולים להתחרות במה שיש לאמריקאים, כך שהם צריכים להציע את מה שאין להם. ומה הדבר הבולט ביותר שיש בממלכה המאוחדת ואין בארצות הברית? בני מלוכה, כמובן. קורדה איבחן עוד בזמנו כי רגשי הנחיתות של האמריקאים באשר לכך יובילו את הממסד ההוליוודי להשתפך על כל סרט שיש בו גלימות וכתרים.

בהתאם לזאת, יצר המפיק ב-1933 את "חייו הפרטיים של הנרי השמיני", שקטף את פרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר ובכך פתח את דלתות הארמון לדרמות תקופתיות רבות מסוגו. הנה, רק לפני כחמש שנים צפינו ב"המלכה", שהציג אפיזודה מחייה של אליזבת השנייה (וזכה על כך כמובן באוסקר לשחקנית הטובה ביותר), ועכשיו מגיע "נאום המלך" ומתאר לנו כיצד אביה, ג'ורג' השישי, התגבר על בעיית הגמגום שלו כדי למלא כהלכה את תפקידו המלכותי. הבעיה היא שהסרט עצמו מעט מגמגם.

מתוך הסרט "נאום המלך" (יח"צ)
הסרט על ג'ורג' השישי מתגלה כטוב הרבה פחות מאשר הסרט על הבת שלו, אליזבת השנייה. מתוך "נאום המלך"

כיוון ש"נאום המלך" הוא נצר למסורת קולנועית ארוכה ועונה במדויק על האבטיפוס הקולנועי שהוצב בזמנו למוצר ייצוא בריטי, אפשר להתפתות לחשוב כי הבעיה שלו מובנית. כלומר, לפטור אותו בקלות ולומר כי הוא לא מצליח להבריק ולהסעיר פשוט בגלל המגבלות שכופה עליו תבנית הדרמה הבריטית התקופתית. סברה זו עלולה גם לשמש בסיס לטיעוני ההגנה שלו מפני מבקריו. מה אתם רוצים, הם יגידו, זה מה שאתם מקבלים כשאתם לוקחים סרט אוסקרים על בני המלוכה, לטוב ולרע. כל זה לא נכון – הבעיות של "נאום המלך" אינן תלויות בסוג הקולנוע שאליו הוא משתייך, אלא אך ורק בו עצמו.

אחרי הכל, ראינו כבר כי דרמות המתארות לנו את הצדדים האנושיים והפגיעים של אלה שיש להם דם כחול יכולות לעשות זאת בצורה עדינה ומרגשת. "המלכה", למשל, הצליח בכך אף שהציג לנו סיפור דומה למדי לזה של "נאום המלך". אז למדנו איך מותה של הנסיכה דיאנה והאינטראקציה עם טוני בלייר מאלצות את המלכה אליזבת להתנהג כמו בן אדם לראשונה בחייה. הפעם אנו מגלים איך מטפל רב-תושייה וחסר עכבות (ג'פרי ראש) מאלץ את ג'ורג' השישי להשתחרר סוף כל סוף משדי ילדותו כדי שיוכל להיפטר מהגמגום הכבד שלו ולהוביל את עמו למלחמת העולם השנייה.

ההבדל הוא ש"המלכה" עשה זאת בצורה מתוחכמת בהרבה. הדרך שבה הוצג לנו בזמנו התהליך הפנימי של אליזבת היתה מלאכת מחשבת מעודנת ומרומזת, שהותירה מרחב דמיון לצופים. דוגמה לכך הגיעה בסצינה יפה במיוחד: המלכה אליזבת משוטטת ביער שבו בני משפחתה נוהגים לצוד, והיא מפתחת לפתע חמלה כלפי צבי, דבר שמסמל את האמפטיה הכללית שהתחילה לחלחל בה.

מתוך הסרט נאום המלך (imdb)
עונה על השאלה "היפטר מגמגום מיד - שאל אותי כיצד", אבל לא על אף שאלה אחרת. מתוך "נאום המלך"

זו היתה דרך נפלאה להעביר דברים בלי להגיד אותם במפורש, שזה אחד המאפיינים הבולטים של קולנוע טוב באמת. לעומת זאת, ב"נאום המלך" אין אפילו רגע אחד שמתקרב לאותה סצינה עתירת תחכום וחסד של "המלכה". למטפל של ג'ורג' השישי אין זמן להדרת כבוד או לחוכמות - הוא עושה את כל מה שצריך לעשות בשביל לשקם את הפציינט שלו במהירות וביעילות האפשרית, וכך בדיוק נוהג הסרט. האפקטיביות קיימת בשני המקרים, אבל "נאום המלך" גודש יתר על המידה את הכפית שבה הוא מאכיל את הצופים, וכתוצאה מכך אין בו די שאר רוח וגם לא עומק רגשי. הוא עונה היטב על הקושייה "היפטר מגמגום מיד – שאל אותי כיצד", אבל לא על אף שאלה אחרת.

כל זה מאכזב בעיקר מפני שאת הסרט ביים טום הופר, שאמור לדעת כי מדרמות תקופתיות על דברים שקרו באמת אפשר להפיק הרבה יותר. אחרי הכל, הוא הצליח בכך אפילו כשעבד במגבלות טלוויזיוניות – "לונגפורד", הדרמה שביים לפני כחמש שנים בהפקה משותפת של צ'אנל פור ו-HBO, היתה לא פחות מאשר אחד הסרטים הבריטיים המדהימים של השנים האחרונות. הסיבה לכך היתה שבדמות הראשית, איש אצולה בריטי שבשל האמונה חסרת הגבולות שלו בטוב הלב האנושי מצא עצמו מסייע לרוצחת סדרתית, געשו קונפליקטים, רבדים שונים ומשונים וצדדים אפלים. במקרה זה, כל אלה מתקשים לצוץ מדמותו של ג'ורג' השישי.

אכן, ג'ורג' היה גם מלך וגם מגמגם, ועל הנייר זה נשמע כמו שילוב מנצח, אבל בכל זאת חסר בו את הדבר השלישי שיהפוך אותו לטיפוס מעורר הזדהות ועניין באמת – למשל, קונפליקט שייסר את לבו או שכבות מפתיעות שיתקלפו להם פתאום. אבל "נאום המלך" הולך יותר מדי על בטוח מכדי שיהיו בו דילמות, וגם אם הטיפול הכמעט פסיכואנליטי שעובר ג'ורג' חושף פכים מילדותו, הם לא מפותחים או חזקים דיו. הסרט מיטיב לתאר כיצד המלך עמל כדי להשלים סוף כל סוף משפט, אבל הוא לא הקדיש מספיק מחשבה לשאלה איזה משפט זה יהיה.

מתוך הסרט "נאום המלך" (יח"צ)
ישיר, מחוספס ומכוון מטרה בדיוק כמו הטיפול שהוא מתאר. מתוך "נאום המלך"

כל זה מתסכל בעיקר מפני שההרגשה היא כי האושיות ההיסטוריות המקיפות כאן את הגיבור מעניינות בהרבה ממנו – למשל הנסיך אדוארד, שפינה לו את כס המלכות כדי להתחתן עם גרושה אמריקאית, או ראשי הממשלה בולדווין וצ'מברליין, שבדיוק כמוהו גילו מדינות פייסנית בלשון המעטה כלפי המשטר הנאצי. את שלושת אלה משרטט הסרט כמעין קריקטורות, וכך הוא עושה גם עם צ'רצ'יל, ראש הממשלה שהוביל בסופו של דבר את בריטניה בזמן המלחמה.

התחושה שנוצרת במהלך הצפייה היא כי לארבעת הנ"ל מגיע סרט ביוגרפי הרבה יותר מאשר לג'ורג' השישי. הסיבה היחידה לכך שהוא קיבל אותו לפניהם היא אותה סיבה שקטוע הרגל שניצח במרתון וגמד שנחת על הירח היו מקבלים אותו לפניהם – פשוט בגלל שהמעשייה על המגמגם שמצליח לשאת נאום הרה-גורל בפני כל בני עמו מתאימה יותר לתבנית הסיפורית ההוליוודית. הופר יכול היה לשחזר את מה שעשה היטב ב"לונגפורד" ולחדור לנפשם של הנסיך וראשי הממשלה המקוללים שפלירטטו עם הצדדים האפלים של אירופה, אבל הוא העדיף להתפנק עם הדמות ההיסטורית שהיתה יכולה לספק בקלות סיפור מנצח ל"כוכב נולד".

אך בדיוק כשם שהשבלונה של דרמה בריטית תקופתית לא בהכרח גורעת מכוחו של סרט, גם התבנית של סיפור האנדרדוג לא חייבת להחליש אותו. אחרי הכל, גם "פייטר" הציג השנה סיפור על דמות שמגיעה למרכז הבמה כנגד כל הסיכויים, והוא עשה זאת בצורה עוצמתית הרבה יותר. בין השאר, הוא הצליח בכך מפני שהוא טען את עצמו בקונטקסט, אבל "נאום המלך" מנתק את עצמו מכל הקשר היסטורי, וזאת אף שהוא מתרחש באחת התקופות המשמעותיות ביותר של המאה הקודמת.

מתוך נאום המלך (imdb)
דם, יזע ודמעות? דבש, תה וסוכר! מתוך "נאום המלך"

אולי זה נכון עובדתית ואולי לא, אבל הסרט נותן את הרושם שהנאום של ג'ורג' השישי עזר לו עצמו יותר מאשר לבריטניה. הרושם הזה היה משתנה לו "נאום המלך" היה טורח לצאת קצת מן הארמון ולהראות מדוע היה צורך בנאום שעל שמו הוא נקרא ומה קרה בעקבותיו, אבל מעשה כזה היה מלכלך את התמונה הנקייה של מלחמת העולם השנייה שהסרט מנסה להציג. אם היינו צופים בסרט על נאומיו של צ'רצ'יל, היוצרים היו נאלצים בהתאם לכך לספק גם דם, יזע ודמעות, אבל כל מה שהם רוצים זה תה, דבש וסוכר, ובגלל זה צ'רצ'יל הפך כאן להערת שוליים וג'ורג' השישי לגיבור.

את מנות הדבש והסוכר הללו "נאום המלך" מספק כהלכה, ואין להקל ראש ברמה הטכנית שבה הוא עשוי, מתצוגת המשחק של קולין פירת' ועד העיצוב של האחרונה שבסיכות הראש. עם זאת, חוץ מטכניקה אין בו הרבה, וסרטים רבים מסוגו כבר הוכיחו לנו שגם אם למעצב התפאורה יש לא פחות עבודה מאשר לבמאי, זה ממש לא חייב להיות ככה. שלא יהיה ספק: גם שמונה עשורים לאחר סרט המלוכה הראשון ובדיוק חצי יובל לאחר שמוריסי שר כי "המלכה מתה" עדיין יש מקום לדרמות תקופתיות שכאלה, אבל מותר גם לצפות מהן להרבה יותר. תחי המלכה, ושהאל ינצור את המלך, אבל אם יש צדק בעולם, שלא ייתן לו אוסקר.

    קניות

    עבור לאתר המלא להורדת האפליקצייה
    חזור לאתר המותאם