האייפוד והשאפל, הפלייליסטים ביוטיוב ובספוטיפיי, זמינותם הבלתי נגמרת של סטים ופודקאסטים ברשת חותרים כולם תחת הגמוניית העבר של האלבום, עד לא מזמן הפורמט ששלט ללא עוררין בהרגלי השמיעה שלנו. ועדיין, אלבום טוב, גם אם לא מושלם, מספק חוויית שמיעה שלא דומה לאלו שהוזכרו קודם. רשמקול הנוכחי מוקדש כולו לפורמט של אריך הנגן, והוא כולל אך ורק קטעים מתוך 15 אלבומים שיצאו מאז תחילת השנה, רובם ממש לאחרונה.
אמנם כבר התייחסנו וסיקרנו כאן אלבומים מומלצים שיצאו מאז תחילת השנה, כמו אלו של ג'יימס בלייק, ניקולאס ז'אר, רפאל סאדיק, ארתור'ס לאנדינג ונוספים, אך פודקאסט זה הוא כמעין מהדורה מאספת, דקה לפני שנעביר הילוך לתוך עונת הקיץ המתממשת. גם אם לא כל אלבום שמוזכר פה הוא מושלם לגמרי, בכל אחד מהם יש מספיק רגעים יפים ומעניינים, שאם אהבתם את מה ששמעתם כאן, כדאי לתור אחר העולם השלם שכל פיסה שכאן לקוחה ממנו.
עוד בוואלה!
הגו! טים וגאנג גאנג דאנס הם שני הרכבים שמהלכים על קו התפר שבין רוק-אינדי, אלקטרוניקה ופופ אקספרימנטלי, ויוצרים בתוך כך עולמות סאונד עשירים ומרובדים, שכדי ליהנות מהם כדאי להיות מוכנים להתמסרות טוטאלית. בעוד הגו! טים מעמיסים בשובבות שכבות של סימפולים על גבי נגינה חיה ומניפולציות אולפן, כמו כמה מסיבות יום העצמאות שעוטפות אותך מכיוונים שונים ובאורח פלא משתלבות יחד, גאנג גאנג דאנס בונים את קטעיהם מג'אמים ארוכים של כלי הקשה פרימיטיביים ואלקטרוניקה מסונתזת, ומנפיקים יופי מפתיע מתוך הכאוס.
יאנג מונטאנה הוא בכלל יצור מסוג אחר, שמשתייך לגל מפיקי הביטים שצצים חדשות לבקרים בבלוגספירה. בדומה מקצת לסטאר סלינגר שמבקר אצלנו תכופות, מונטאנה הצעיר מחבר בין הצ'ילוויב/רייפ-גייז שחביב על ילדי האינדי לבין מפיקי הפוסט היפ-הופ שבסביבת פליינג לוטוס, וקטעיו בעצם בנויים מקטעים מוכרים יותר או פחות שנדגמים בצורה נרחבת ועוברים תחת ידיו משחקים של לופים ומניפולציות.
עוד בוואלה!
פחות מעשר דקות לתוך המיקס, ואנחנו גולשים לאזורי האלקטרוניקה שיותר קרובים לגבולות המנדט הרגילים שלנו. פאדג' פינגאז וטום טראגו הם בדרך כלל מפיקי האוס מהסוג הדיסקואי והעמוק, וכבר הופיעו אצלנו בעבר עם סינגלים שונים שהוציאו. שניהם מנצלים באלבומיהם את רוחב היריעה שהפורמט מאפשר, ופורשים לאורכם את מלואו משנתם, שבשני המקרים כוללת תמהיל כיפי, גם אם מאוד שונה בגווניו, של דיסקו, בוגי, האוס, ביטים למיניהם ורגעים אבסטרקטיים שמשמשים כמעברים.
בעוד טראגו ההולנדי מגייס לאלבומו סוללה רחבה של אורחים, כמו או'מאס קית' מקולקטיב סא-רא, חבריו ללייבל מייקבר וגיבורי האוס ותיקים כמו טיירי קופר ורומאנתוני (Romanthony), דווקא אלבומו של פאדג' פינגאס הוא זה שעשה עליי רושם מגובש ובוגר יותר. בכל מקרה, שניהם ינעימו את זמנכם עם שילוב של Fאנק, קצביות קלילה ואווירה לא מחייבת.
עוד בוואלה!
קשה לעקוב אחר השפע העצום של אלבומי האוס וטכנו שיוצאים בימינו, והרביעייה שבהמשך הקאסט מייצגת רק את אלו שתפסו אותי חזק ביותר. שני הראשונים BNJMN ורובאג רום משתייכים לצד הטכנואידי של הסקאלה, ושניהם מוזיקליים לעילא. אך בעוד שעל הראשון איני יודע כמעט דבר (מלבד יציאתו, כמו טום טראגו, בלייבל המצוין של ראש האור), רובאג רום הוא מפיק ותיק, שכמעט כל דבר שהוציא תחת ידיו, בין אם לבדו או כחלק מה-Wighnomy Brothers או Krause Duo תמיד שווה האזנה, ובמובן זה אלבומו החדש, "Thora Vukk", שיוצא בלייבל Pampa הצעיר והמרתק של דיג'יי קוזה, אינו יוצא דופן.
לעומתם, אלבומיהם של דניז קורטל ושטפי משתייכים באופן מובהק לצד ההאוסי של רחבת הריקודים, לצידם של גל ארוך של אלבומים שכולל גם את מסאו פלקס, גוטי, מאיה ג'יין קולס וארט דיפרטמנט. קורטל היא מפיקה צעירה בסביבה, שלא מזמן ביקרה בארץ. אלבום הבכורה שלה יצא בלייבל ההאוס המאז'ורי קרוסטאון רבלס, והוא דוגמה טובה לסאונד העכשווי של הז'אנר.
שטפי, דיג'יית ותיקה ומוערכת, שאף היא ביקרה כאן בעבר, הוציאה גם היא אלבום בכורה בתחילת השנה, והוא דווקא מחווה ארוכה ומעמיקה לצליל הקלאסי של שיקגו. כל כך קלאסי, שכאשר קמתי בוקר אחד עם "Yours" מתוכו מתנגן בראשי ללא ספק אחד מלהיטי ההאוס הגדולים של השנה בינתיים לקח לי רגע להיזכר שלא מדובר בקלאסיקה מלפני עשרים שנה ומעלה.
עוד בוואלה!
זה לא הולך ונהיה פשוט יותר לתאר את מגוון הכיוונים אליהם מתפצלת סצינת הבסים באנגליה. מצד אחד, צמד כ-Instra:Mental, במקור בכלל מפיקי דראם אנ 'בייס, מפתיעים את כולם בשנתיים האחרונות עם סדרת קטעי דאבסטפ עמוקים ויפהפיים, אך באלבומם החדש הם משלימים פנייה לאלקטרו שמקומו כמעט אך ורק ברחבת הריקודים לצד הפקותיהם בנות התקופה של רמדאנמאן והלייבל המדובר Swamp 81 של Loefah.
הקטעים מבוצעים בדייקנות יוצאת דופן, והם באמת לקוחים מקו החזית של האלקטרוניקה, אבל קשה לדמיין אותם שלא ברייב או מועדון לפני 3 או 4 בלילה, או עבור מי שאוהב מנה גדושה של אסיד וברייקביטים לצד דגני הבוקר.
מנגד, מפיק כמו בוקסקאטר, עם אלבום רביעי עבור הלייבל פלאנט מו תוך חמש שנים, משכלל ומגוון את מנעד הצלילים שלו מאלקטרוניקה כבדה וכמעט ניסיונית לכדי אלבום שנע בין קטעי דאונטמפו נוסח Bibio דרך שלל מקבצי ביניים ועד דאבסטפ, אך באורח פלא אלו חוברים לאלבום מגוון ומהנה, שהרבה יותר אחיד באוזן מאשר על הדף.
אך הפנינה האמיתית בחבורה הנ"ל, ואולי בכל סקירת האלבומים הזו, הוא אלבום הבכורה של Hyetal מבריסטול. בדומה לבני עירו ג'וקר וגוידו, שכונסו יחד תחת מטריית צליל ה-Purple Wow, הדאבסטפ שלו מחליף את האגרסיביות שמזוהה עם הז'אנר ברגישות מלודית מוגברת, שבאה לידי ביטוי בסינתיסייזרים אייטיזים ורפרנסים לצלילי הFאנק של פרינס וקמאו. אך מה שהופך את אלבומו של הייטאל לכה מוצלח הוא הבגרות שבו הוא לוקח את האלמנטים שנכחו בסינגלים הספורים שהוציא בשנתיים האחרונות, ומזקק אותם לאלבום קוהרנטי ומפוקס, שהולך ונבנה כיחידה אחת סוחפת.
עוד בוואלה!
אנחנו מסיימים את הסקירה עם עוד שלשה שמקורה באנגליה, אך שפניה לעולמות מוזיקליים שהרבה מעבר. Africa Hitech הוא ההרכב המשותף של המפיק הוותיק והאהוד מארק פריצ'ארד (Global Communication, Harmonic 313), יחד עם הזמר ספייסק. בפרויקט המשותף שלהם הם חוקרים מנעד רחב של מצבי צבירה, בין מקצבים אולטרה מהירים, שלקוחים מז'אנרים כפוטוורק וגטו-טק , דרך שלל מצבי ביניים, כמו "Our Luv" שבאמצע המיקס, ועד רגעי אמביינט ודאונטמפו שנושקים כבר לעבר הגלקטי.
גם קוד 9 ושותפו הווקאלי הספייס-אייפ מרחיבים באלבומם השני את אופקיהם המוזיקליים, כשאל המחוזות המהורהרים והמעושנים של אלבום הבכורה שלהם מוכנס כעת דגש רב יותר על תשתית הקצב, כמו גם הוספתה של הזמרת היפנית צ'ה-צ'ה, שעוטפת בלחשושיה את נבואות הזעם של הספייס-אייפ.
לצד צמד אלבומים אלו של עמודי תווך חשובים בסצינה, דווקא זה של המפיק LV הוא שסחף אותי ביותר. קטעיו המוקדמים, שיצאו בלייבל הייפרדאב של קוד 9, בכלל היוו את הצד הכי דאביים ברפרטואר של הלייבל. בשנה שעברה, לאחר נסיעה לדרום אפריקה, הוא חזר היישר אל רחבות הריקודים עם הסינגל המשגע Boomslang, וכעת, באלבום מלא עבור הלייבל Keysound של מרטין קלארק (הכתב של פיצ'פורק עבור כל מה שבריטי/באסי/דאבסטפי וכו'), הוא מצרף אליו את הזמר ג'ושוע אידהן לאלבום שלוקח את בומסלנג כנקודת מוצא, חוקר את השילוב של האסתטיקה הבריטית העכשווית עם מקבצים אפריקאים, ודווקא מתוך האחידות התמטית עובר בקלילות ונינוחות בין רגעים מעמיקים לפיזוזים שמחים מעל-פני השטח.