לרוב, בגיל 25 אתה לא רוצה את הדברים שחשקת בהם בגיל 20. לעזאזל, בין אייפד לאייפד 2 אנשים מתים ונולדים מחדש כל יומיים, וחמש שנים מספיקות לאלכס טרנר והארקטיק מאנקיז כדי להסתכל על עצמם אחורה ולהבין שהם כבר לא שם לא בטירוף של "I Bet You Look Good on The Dancefloor" וגם לא באווירת סוף העולם של "D is for Dangerous". כמו כל כך הרבה כישרונות על שהתגלו בגיל צעיר מאד, אלכס טרנר והארקטיק מאנקיז עזבו את הבית החם של ההייפ ועברו לגור ברחוב הקר, הכואב וכפוי הטובה שנמצא בפער שבין הציפיות לחיים האמיתיים.
שם, ערב צאת האלבום השלישי והנפלא שלהם, "Humbug", חיכו לארקטיק מאנקיז כל האנשים שחיפשו שמישהו ינענע אותם ושאגו עליהם שהם לא מי שהם היו בגיל 20, כשמה שהם בעצם מתלוננים עליו הוא שהם עצמם, בני התמותה שלא יכתבו אף פעם שיר ברמה של "The Jewelers Hands", לא יחזרו להיות בני 20. ואם חשבתם ש"אני לא אהיה בן 16 שוב" זה המשפט הכי כואב שאפשר להגיד לעצמך, נסו להגיד את זה על גיל 20. נסו להגיד את זה כשאתם יודעים שאתם לא אלכס טרנר.
עוד בוואלה!
חמש שנים אחרי שהתגלה ככישרון הגדול ביותר של הרוק הבריטי מאז דור הבריטפופ, אלכס טרנר אומר למאזינים שלו "Suck It and See", שם אלבומם הרביעי, כלומר תמצצו את זה ותראו אם זה עובד, ובגרסת דור ה-2.0: תמצצו לו. כמו ש-"Humbug" היה אבולוציה מבריקה של להקה שביקשה להשתנות כדי לזכות בחיי מדף ארוכים יותר, "Suck It and See" הוא כבר האלבום שבו המאנקיז מבהירים שהם יחיו לנצח, או לפחות עד שיחליטו שהם מנתקים את המכשירים לעצמם.
מוזיקלית, האלבום החדש ממשיך את תהליך העמקת המסע המרתק של המאנקיז בצדדים השונים של הרוקנרול, עם סאונד הגיטרות המגוון ביותר של הלהקה וים של השפעות, מג'וני מאר של הסמיתס ועד גורו האלבום הקודם, ג'וש הום מקווינז אוף דה סטון אייג'. המפיק ג'יימס פורד, שעבד עם הלהקה מיומה הראשון, נמצא באבולוציה הזו לחלוטין ו-12 השירים של "Suck It and See" מצליחים גם להיות פריכים וקליטים וגם להיות מלאי רבדים ודורשי האזנה נוספת.
למעשה, השילוב בין דיסטורשן, מתיקות, הווקאליזם של אלכס טרנר והחלל שבין הגיטרה-בס-תופים באלבום, ובפרט שירים כמו "She's Thunderstorms" הפותח ו-"Reckless Serenade", יוצר קצב חדש ומשוכלל לשיר רוק. זה קצב שספג גם את מורשת הפלישה הבריטית והסטון רוזס, וגם את השפעות המיקום הגיאוגרפי הנוכחי שלה הרוק המרחף אך הקשוח והמיני של לוס אנג'לס.
אבל אלבום רוקנרול שמנוגן ממש טוב לא מספיק לאלכס טרנר בגיל 25. אפשר היה להבין את זה כבר באי.פי המרגש שלו מלפני כמה חודשים, "Submarine", בו הדגים איך בלי כל הג'אז הזה הוא השתכלל כל כך ככותב שירים, שהוא בכלל הגיע לכאן בטעות ואת הטקסט הבא שלו יפרסמו באיזה רבעון שקר כלשהו לשירה. שיר אחד מהאי.פי הזה, "Piledriver Waltz", אפילו זלג לתוך "Suck It and See", כולל המשפט "זה נראה כאילו אכלת ארוחת בוקר במלון הלבבות השבורים". וכך, כל מה שאתה רוצה לדעת זה מי הבת זונה שנכנסה לשיר של אלכס טרנר, והאם גם אתה תכיר פעם מישהי שיכתבו עליה משפט יפה שכזה.
האמת, המשפט לעיל הוא רק דוגמה אחת. אפשר גם להסתפק בהברקה שנונה כמו "אל תשבי כי הזזתי לך את הכיסא" ("Don't Sit Down Cause I've Moved Your Chair") או בפקודה מחרמנת כמו "אני רוצה לפרק אותך, לבנה אחרי לבנה" ("Brick By Brick"), וגם בקטע ארספואטי כמיטב המסורת - "שפכתי את הלב הכואב שלי לתוך שיר פופ/לא הצלחתי לתפוס את העניין הזה של שירה" מתוך שיר הנושא של האלבום. ממילא המסקנה מכל הדוגמאות האלו היא אחת: כיום, אלכס טרנר כותב על מערכות יחסים ברמה של ג'רוויס קוקר בשיאו ושל ניל טננט מהפט שופ בויז כשהוא לא מרוויח דקות מנוחה בפרויקטים של בלט, כלומר המשורר הבכיר של הלב השבור באשר הוא.
בהיבט הזה, מעניין לראות מה יקרה כשהוא יתעורר פוליטית, אם בכלל. בשיר הנושא הוא שר "זה לא חצאית, ילדה, זה שוט-גאן ואני מקווה שהוא מכוון אליי". בעולם של אלכס טרנר, מלחמות מתרחשות רק בין הרגליים.
עוד בוואלה!
יש רגעים בחיים שאתה מסתכל על התקרה ורואה את ג'ורג' קלוני של "תלוי באוויר" תלוי מעליך, מחכה לספר לך עד כמה מדכאים באמת החיים יכולים להיות. במאה ה-21, אנשים בגיל 25 נעים בין ההנגאובר של ימי התום לשעון המעורר שמקיץ אותם בכל בוקר למציאות שמאיימת להוריד להם את הראש. בגיל 25, אלכס טרנר יכול היה להסתכל אחורה ולהתגעגע לימים בהם היה קונסנזוס במקרה הטוב והנושא הכי חם להתווכח עליו במקרה הרע. טרנר והמאנקיז בחרו להגיד לכולם "תמצצו" וכל מי ששומע את הקריאה הזו מאלו שתקועים בעבודה שהם שונאים ופוחדים ללכת הביתה ועד הנרקבים במערכות יחסים הרסניות שפוחדים להיות לבד צריכים להקשיב, ולומר אמן.