מה שהילדים אוהבים 114

השבוע הייתי ברעננה ונבהלתי. הפרברים, מסתבר, הם לא בשביל אנשים שאוהבים את החיים; הם שם בשביל אלו שוויתרו, שהחליפו את כל מה שטוב בעולם בסביבה סטרילית ונקייה, משפחה וקירות עמידים שלא מתפוררים. ברעננה גם יש ילדים קטנים שמסתובבים להם חופשיים, סתם ככה, והורסים את הנוף; הכבישים מלאים בפסי האטה שדופקים את הגב; מהעצים לא נופלים פירות פיקוס עגולים וכואבים אלא פרחים עדינים וצבעוניים. והכי מוזר - השוטרים שמסתובבים שם ברחובות הם אשכנזים ולאחד מהם אפילו היה שפם. ולא, לא שפם אירוני.

בקיצור, הפריפריה היא הגיהינום וזה ככה בכל העולם - אפילו ארקייד פייר אמרו את זה. אז בשביל להחדיר את המסר הזה לראש קבלו קאבר איטי ודרמטי לשיר הפרברים שלהם (שהוא בעצם שיר הנושא מהאלבום האחרון והמעולה שלהם).

ווייז בלאד כבר קבועים פה במדור, ככה שסביר שרובכם מכירים את האר אנ' בי הלבנבן והאיטי שלהם. בשיר שיצא להם בשבוע שעבר הם מתבכיינים על זה שבטוויטר ובפייסבוק הכל תמיד אותו הדבר. כנראה שהם לא היו בטוויטר של ג'ודי ניר מוזס ובפייסבוק של יאיר לפיד - זה היה גורם להם להעריך את הרשתות האלו מחדש.

בדרך כלל אני מרחיק מהמיקסים כל מה שהוא ישראלי. גם כי במדינה הזו כולם מכירים את כולם וכדי למנוע אי-נעימויות, הכי פשוט להגיד "אני לא מתעסק במוזיקה מקומית", וגם בגלל שרוב מה שיוצא פה, גם אם הוא מוצלח, הוא לא ברמה של הדברים שקורים בשאר העולם. ולתת אקסטרה קרדיט לדברים בגלל שהם מהארץ זו סתם לאומניות מסריחה שמתאימה למפלגות שאפשר רק להתפלל שלא הצבעתם להן.

אבל במקרה של השיר "One Octave Up" של עדי אולמנסקי לא היתה שום ברירה אלא מלחרוג מהנוהג המקובל של המדור. מסיבות ברורות נתעלם מהעובדה שאולמנסקי היא בוגרת "כוכב נולד" ונציין שהיא הסולנית של לורנה בי. כאשר היא בלי להקת האם שלה היא הולכת לאזורים הרבה יותר מעניינים ומיוחדים. השיר הנ"ל והמקצב הפוסט-דאבסטפי שלו הוא לא רק יפהפה אלא גם יכול להשתלב בעולם ואפילו להתעלות על שירים של המקבילות שלו - קומפיוטר מג'יק, אלכס ווינסטון וג'ורג' פרינגל.

ספנסר קרוג - שידוע בעיקר בזכות הלהקות הקנדיות פרוג אייז, סאנסט ראבדאון, וולף פרייד וסוואן לייק - הוא גם האיש שעומד מאחורי פרויקט הסולו Moonface. לכבוד האלבום השני של הפרויקט, קרוגר העביר לנו סינגל אוורירי ואיטי שנמשך על פני שמונה דקות שלמות ונשמע לא פחות ממדהים.

אחרי המיני-הצלחה של ג'יימס פררו ומוזיקת הרטרו האייטיזית שלו שגרמה לאריאל פינק להישמע כמו המוזיקאי הנקי בעולם, הלייבל Underwater Peoples מוציא מחדש את "On Air"' של פררו, שבמקור יצא ב-2009. "סינדרלה" מתוכו הוא שיר עמוס במודעות, שבא להגיד "הי, אני כמו סינדרלה - כמה שאני מלוכלך מבחוץ, ככה אני יפה מבפנים". בואו נקווה שאיזה לייבל גדול ומלכותי ימצא את הנעל שמתאימה לפררו בעקבות הריליס המחודש הזה.

עד היום שון פורי הוציא את הסינת'-Pאנק דל האמצעים שלו תחת השם Digital Leather, אבל הגיע הזמן שהאיש ישים את החזות המתוסכלת שלו בצמוד לשם האמיתי שלו וככה גם אולי יהפוך להיות קצת יותר מקובל ממה שהוא.

מי שקנה את האלבום האחרון והמצוין של ארט ברוט, "Brilliant! Tragic!", קיבל ביום ראשון הפתעה במייל: אלבום של הופעה חיה מלאה מ-2005. בדרך כלל, אלבומי הופעה הם לא מרשימים במיוחד, אבל במקרה של ארט ברוט הפרפורמנס של אדי ארגוס הוא חלק עצום מהגאונות של הלהקה, ככה שמדובר בחתיכת מתנה שווה לקבל סתם ככה.

דה קואוטהנגרז היא להקת בנות שעושה רוקנרול חמוד ולא יומרני. בנוסף, הן מחבבות אתכם, אבל קצת רוצות שתלכו. אתם פשוט תלותיים מדי.

אין טעם להרחיב שוב על דה וויקנד ולמה מדובר ביוצר הכי חם של השנה. השיר החדש שהגיע ממנו לא מזכיר את הליטוש של המיקסטייפ "House of Balloons" וגם אווירת הסמים הקשה שפקדה אותו קצת נעלמה, אבל לפחות הסליזיות נשארה וגם היופי המתרומם לא הלך לשום מקום.

ליל ויין משחק אותה דיוויד ברוזה עם בלדה כמעט אקוסטית שמלאה באהבה. עוד לא החלטתי מה צריך לחשוב על זה.

אחד משירי ההיפ הופ השמחים של השנה האחרונה זה "Too Fake" של צ'ידי בנג וביג שון. על המיקסטייפ החדש של צ'ידי בנג, שאפשר להוריד לגמרי בחינם, יש גרסה קצת אחרת שלו שמדברת על אנשים שכמותי - כאלו שיש להם יותר מדי נשמה עד שהלב שלהם נשבר לשניים.

באד מיטס איבל זה הרכב שיש לאמינם עם רוייס דה פייב ניין עוד משנות התשעים, אבל רק עכשיו הם עובדים על אלבום רציני ורשמי. פשוט עד היום, שניהם היו מסוממים מכדי באמת לזכור שיש להם מחויבות אחד לשני. מאז, שניהם היו בגמילה וכנראה שכחלק מתהליך השיקום שלהם הם חברו מחדש כדי סופסוף לייצר את האלבום המיוחל. אז למה כל השיר הזה מדבר רק על סמים ועל כמה ששניהם עדיין הכי עושים כיף עם כל חומר שהם מוצאים? את התשובה לזה רק אלוהים יודע. כאילו, או אלוהים או דר' דרה.