עד גיל עשר שברתי ארבע פעמים את עצם הב??ריח השמאלית. הפעם הראשונה אינה זכורה לי. אמי מספרת שהתגלגלתי מן המיטה שבה הושכבתי, אחת הכריות שגוננה עלי נשמטה גם היא, הייתי בן תשעה חודשים. ניצחתי בחידונים מרובים, בתחרויות מקומיות, פניו של אבי ריחפו מעל הספרים בערבים, איזה בוהק פרוע של פנסי רחוב נמהל בשר?פת האור של החדר, התמונה בשאול תחתיות של המוח עדיין כהה. התרגלתי לענות.
נסעתי לעתיד, דחפתי את התודעה שלי קדימה עד שהגעתי. לכל בר?בי?רב ידוע שהזמן עשוי חלקיקים זעירים שריק מפריד ביניהם. ראיתי ח?נ?מ?ל, ראיתי סופות להט, ערים עשנות, הרים שנהפכו לבקעות. ראיתי נחלי זפת, ראיתי מערות כורכר, פרצים של יופי נוכרי. בפעם השנייה ניסיתי לתפוס כדור שנבעט אלי חזק מדי, זרועי השמאלית נרתעה אל הבשר, עצם הבריח קרסה. הסתובבתי וגפי נתונה בשמינית, מתלה בד מקושח שקיבע את העצם, מכאיב, מגרד. לאחותי היו סברות משלה.
באביב מצאתי בגל האשפה מדריך לת?כנו?ת, שפת מחשב קדמונית, נחשלת. קראתי עד תום, הזיתי לולאות ושגרות, תרשימי זרימה על נייר, משחקים ותוכניות לביצוע מטלות שאין בהן צורך. אף שאבי הבטיח נסוג, הטיח שאין לו אמצעים לרכוש לי מחשב. התחננתי לאמי. טבלתי באור, הוגה, מסביבי התגבר הדר העולם. גם המייתו. אחותי גררה אותי דרך חורשת איקליפטוסים, בכיתה הובטח לי פרס על חידה שפתרתי, ביום המיועד נפלתי למשכב, כששבתי נשכח העניין.
חריפות עמדה באוויר, אולי שעות קודם נשטפה החורשה גשם. משך שנים רבות עינה ע?פר?ית אכזרי את אבי במצודת החול שלו, עד שחילצה אותו אמי בכשפיה וכלאה את הש??ד בגלעין תמר. שני חברים ביסודי התחככו זה כנגד זה, מאוננים בצוותא, מבעד לבגדים, כל כך יבש הח?ך, אבל מה עם העונג. ברחתי מבית הכנסת מפני זעם אבי, ראיתי גורל נרשם בעננים. בקיץ בלתי נגמר אחד, בקיץ חטוף, בקייטנה בבר?כה העירונית, הושלכתי בתנופה מן הנדנדה. ריככתי את ההיחבטות באדמה בידי, עצם הבריח נ?מו?טה.
הזעתי סביב המתלה, כשהורידו אותו נחשפה רצועה לבנונית בתוך העור הזהוב. חום הגוף האמיר כל העת, באו נגיפים, שפעות, נפיחויות משונות, ל?חות, דמדומים. שאלו אותי, ענק וגמד הולכים ביער, מרחוק הם רואים אור כבה ונכבה, מי מבחין בו ראשון. הקדשתי חודש מחיי לסוגיית הקונג פו, אמרתי לייסד שיטת לוחמה המבוססת על חיקוי חיה חדשה. התגעגעתי לשלווה הטמונה בעצים, לחש העלים התעצם עד שלא שמעתי דבר מלבדו. עמדתי בלב נחיל נמלים, מניתי אותן עד שחשתי אותן רוחשות במעלה רגל?י, אילו נשאתי את מבטי באותו רגע, היה נגלה לי שחק מצוחצח.
אבא ש??ך? ערו?מקו?, שאלתי ילד בכיתה. לא, ענה. חחח, אבשך ערום כולו. טראח, סטירה. קראתי עד שלא היה טעם לקרוא עוד. החורף הגיע, החורף עזב, מטר צונח ישר. גנבתי ספרים נוספים בשפות מתות, גרמי השמ?ים נחו בכל כובדם על ש??כמות?י, בתוך האפ?לה בערו נוסחאות תחביריות, אמרות שפר, ה?קס?מ?טרים, האנ?פ??סט והד?קטיל, הא?מפיב??ר?ך שלא לשכמותנו הוא נועד. הו זמנים, הו הליכות, נאם מישהו, בדקתי במילון את פירוש המילה ע?פ?ל. ניתרתי ממכונת הכביסה שמוקמה במרפסת הסגורה, עצם הבריח בקול נפץ יבש, משום מה טרטור תוף המכונה, אפשר שהחל מחזור הסחיטה.
אבי היה אל שלבש צורות מרובות, בני גילי לעגו לי בחצר המשחקים, ביקשתי הוכחות מאמי, לבסוף הניח לי אבי לנהוג במרכבת השמש שלו. אחרי ששברתי את זרוע שמאל במסדרון בית הספר, גילה הרופא שבחן את תולדותי, רישום של מחלות וכשלים של מערכת החיסון, את הסיבה לתלאותי. עצם הבריח לא התאחתה מעולם כראוי, נידונה לניחושים תמידיים של שינויי מזג האוויר. כאב עמום נדלק בה, הק?שת?יו?ת שלה קשתית יותר, מאיימת להבקיע את העור, יש שהיא מושכת שימת לב, אף כי איני נוהג להתהלך בציבור בלא חולצה. טמנתי בחול למשמורת מטבע שאיבד את שוויו ביום המחרת.
בכיתה י"א אמר תלמיד בכיתה, זה ממש יד לוחצת יד. יד רוחצת יד, תיקנה המורה. אבל זה לא מסתדר, הוא מחה, מה פירוש רוחצת, לוחצת יותר הגיוני. רוחצת, רוחצת, חזרה המורה. אמרתי, מדובר בתרגום מילולי של אמרת כנף רומית, מ?נו?ס מ?נ?ם ל?ו?וט. המורה הסתכלה בי. תודעתי הבוגרת היא שחצתה את הנהר שאין נכנסים אליו ולו? פעם אחת, דיברה מגרוני בן השש עשרה. הזרת כונתה בפיהם א?או?ר?יקו?ל?ר?יו?ס, מלשון א?או?ר?יס, אוזן, משום שהשתמשו בה כדי לחטט, לחשתי, והאצבע א?ינפ?מ?יס, מרושעת, לא אנחנו המצאנו את שפת הגוף. כשהייתי בן שש עשרה, השיג לי אבי את העבודה הראשונה בחיי. לילות שלמים הוצאתי בבהייה בחושך, משהו התקרב ובא, לא ידעתי מה.
מוקס נוקס / שמעון אדף, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 255 עמודים