"בדרך אל החתולים" של חורחה גורביץ', לפי ספרו של יהושע קנז, הוא סרט לא פשוט לצפייה. גם בגלל הנושא, שרובנו מעדיפים להדחיק אותו (אומללות הזיקנה), וגם בגלל הסגנון הנטורליסטי, נטול השטיקים - יהיו שיגידו המיושן - שבו הסרט נוקט.
אכן, יש משהו בסרט הזה שלכאורה מתאים יותר ברוחו לקולנוע הישראלי של הדור הקודם, חובב הנזיריות הקולנועית; ונראה שהוא היה מרגיש הכי בנוח לצד סרטיהם המצטנעים והאפלוליים של איתן גרין ואברהם הפנר משנות השמונים והתשעים. לפחות עושה רושם, שחורחה גורביץ' מודע לדמיון הזה, כשהוא מלהק את ריטה זוהר ושולמית אדר, השחקניות הראשיות מ"אהבתה האחרונה של לורה אדלר" של הפנר מ-1991, לתפקידים שמהווים השתקפות מרגשת לסרט ההוא.
ריטה זוהר, שחקנית שעובדת בעיקר בארצות הברית ושיחקה תפקידי אורח באינספור סדרות טלוויזיה שם, מגלמת את יולנדה מוסקוביץ' - אלמנה בת 75, שחיה בבדידות בדירתה הקטנה. יום אחד, במסגרת ניסיונה להשתיק חתולים המזדווגים מתחת לחלונה, יולנדה נופלת במדרגות ושוברת את עצם הירך. מהר מאוד היא מוצאת את עצמה במחלקה הגריאטרית בבית חולים, ונדרשת להתמודד עם מה שניסתה להדחיק לאורך זמן: ההזדקנות שלה. אלא שאט אט, לומדת יולנדה להסתדר במצב החדש ואפילו מוצאת אהבה חדשה בדמות שאול (מוני מושונוב), ספורטאי עבר חובב אלכוהול.
מעניין שלמרות עברו של הבמאי חורחה גורביץ' כצלם מהשורה הראשונה ("סיפורי תל אביב"), ולמרות נוכחותו מאחורי המצלמה של הצלם המהולל שי גולדמן ("ביקור התזמורת", "המשוטט"), הסרט מוותר כמעט לחלוטין על התעסקות בצורה הקולנועית, ומתמסר באופן בלעדי לתוכן. "בדרך אל החתולים" מתרחש בחללים דחוסים, אפורים, חסרי יופי. המצלמה ממוקדת רוב הזמן בדמויות מדברות או פועלות, ללא שום ניסיון להתפייטות. גורביץ' כמעט ומתכחש למקום שלו בתור הבוס של העולם הקולנועי הזה, ופשוט נותן לדמויות לדבר בעד עצמן. זאת בניגוד גמור לעיבוד אחר לספר של יהושע קנז שראינו השנה, "התגנבות יחידים" בבימויו של דובר קוסאשווילי, שהיה לחלוטין חגיגה אסתטית של במאי וצלם.
נקודת החוזק של הסרט היא צוות השחקנים המרשים שלו, שכולל בתפקידי משנה גם קליברים כמו תיקי דיין, יעקב בודו, ולדימיר פרידמן ועידית טפרסון. ריטה זוהר מחזיקה את הסרט היטב על כתפיה, גם אם הופעתה סובלת לעיתים ממלאכותיות יתר; זה שכנע כשהייתה צריכה לשחק לפני עשרים שנה שחקנית בתיאטרון יידיש אצל הפנר, אך כאן זה עובד קצת פחות טוב. מוני מושונוב הוא תמיד תענוג, אך ניכר שהוא צעיר מדי בכעשור לתפקיד שהוא נדרש לגלם בסרט, מה שמוריד במידה מסוימת מהאפקטיביות של ההופעה שלו.
בסופו של דבר, הנאתכם מהסרט תהיה תלויה לחלוטין במידת האמפתיה שלכם לדמויות המבוגרות שמאכלסות אותו, ולמוכנותכם לספוג סיפור שעוסק באופן ישיר ועצוב בנושא לא ממש סקסי. מי שיהיה מוכן להתמודד עם האתגר, הסרט יזמן לו כמה וכמה רגעי חסד.
"התגנבות יחידים" על פי יהושע קנז - מה חשבנו עליו?