סיאטל, וושינגטון, סוף שנות השמונים. דור חדש של מוזיקה מתחיל לבעבע במרתפים המתכתיים של העיר. היה לו זמן להקשיב, היה לו זמן ללמוד, והיה לו זמן לחלום רק על דבר אחד: לנגן. ואז לנגן עוד. ושום דבר לא יכול לפרק את החלום.
"Pearl Jam Twenty", סרטו הדוקומנטרי חדש של קמרון קרואו על להקת הרוק פרל ג'אם, חוזר לאותה תקופה בסיאטל עשרים שנה אחרי שהלהקה הוציאה את אלבומה הראשון "Ten". קרואו היה הכתב הצעיר ביותר של מגזין המוזיקה הרולינג סטון, פרץ לתודעה הציבורית עם הסרט "ג'רי מגווייר", והוכיח את כשרונו יותר מפעם אחת בסרטים כמו "כמעט מפורסמים" ו"סינגלס" שבו בין השאר משתתפות הלהקות פרל ג'אם, אליס אין צ'יינס וכריס קורנל סולן להקת סאונדגארדן. והנה, הוא עושה זאת שוב בסרט הזה.
"Twenty" מלווה את הלהקה מהרגע שבו סטון גוסארד וג'ף אמנט, צמד הגיטריסטים של פרל ג'אם, מחפשים סולן, ומקבלים קלטת מבחור לא מוכר מסן דייגו. הם מקשיבים לקלטת ושומעים קול עמוק מלא רגש ומלא עוצמה שגורם להם לשאול אם הדבר הזה הוא אמיתי, האם מישהו באמת יכול לשיר ככה. מסתבר שכן. הקול הזה שייך לאדי ודר.
הסרט עוקב אחריהם מקליטים יחד עם ודר את "Ten" ומאוד מהר מוצאים את עצמם בראש מצעדי המכירות, ראש מצעדי ההשמעות, טקסי פרסי MTV, טקסי פרסי גראמי, כשבמהלך כל השנים האלה ולמרות כל ההצלחה הזאת, הם מצליחים לשמור על הדבר הזה שנקרא פרל ג'אם. על אף הגובה של התקוות והעומק של הנפילות אנחנו רואים אותם שומרים על הצניעות ושומרים על האמת האמנותית שלהם, ובעצם - פשוט שומרים על הרוקנרול.
"Twenty" מורכב מחומרי גלם מדהימים, מרגשים, מצחיקים ומעניינים, שהצפייה בהם תרגש כל אוהב רוק. דמיינו סצנה שנפתחת בכך שקורט קוביין אומר בהומור שפרל ג'אם הם ממש אחלה בחורים נחמדים אבל הם לא להקה משהו והמוזיקה פשוט לא מדברת אליו, ורגע אחר כך עוברת לאחורי הקלעים שם נראים קוביין ואדי ודר מתחבקים ורוקדים.
הסצנה הזאת מרגשת בפני עצמה, אבל היא מקבלת עוד יותר עוצמה כשודר מעיר עליה ומספר, עם חיוך ודמעה, שהוא זוכר את הסאונד של הקול של קוביין אבל לא באמת זוכר על מה הם דיברו, כי זה לא מה שבאמת שינה באותו רגע. אני חושב שאני לא הצופה היחיד שכמעט הזיל דמעה ברגע הזה.
יכול להיות שהסרט דיבר אלי במיוחד משום שפרל ג'אם קיימת ומנגנת במשך תקופה שמקבילה לשנות חיי במוזיקה. כשהם הוציאו את התקליט הראשון שלהם, אני הייתי ילד שהתחיל לשמוע מוזיקה. עשרים שנה אחר כך, כשהסרט המכונן הזה על הלהקה יוצא לאקרנים, אני יושב וצופה בו בקולנוע כשבראש עוברות לי מחשבות על התקליט הראשון שלי שעומד לצאת, ועל הבחירה האישית שעשיתי לנסות ולחיות ברוק.
ברור שגדלתי גם על אגדות רוק כמו הביטלס, לד זפלין או ג'ימי הנדריקס. אבל כשראיתי את "Twenty" הבנתי שיכול להיות שדווקא עם פרל ג'אם אני מסוגל להזדהות ברמות שלא ציפיתי להן. קרואו מצליח לייצר סרט שבו מה שעבר על פרל ג'אם - כל כך רחוק מפה, בתקופה כל כך שונה, ובדור אחר - עדיין יכול להמם ולרגש צופים צעירים היום, ולגרום להם להרגיש קרוב באמת אל החוויה שלהם.
והחוויה הזאת היא מורכבת. עשרים שנה שמתחילות בטירוף מהעבר ומגיעות לנקודה בהווה שמקרינה בגרות, רוגע, נינוחות וסאונד יותר מבוגר. ברור שזה לא קל, הרבה להקות מעולות אחרות לא הצליחו לשרוד, מעט החזיקו מעמד. ביניהן, בין החיילים האחרונים של הרוק, עומדת פרל ג'אם.
*הסרט "Pearl Jam Twenty" יוקרן הערב (שלישי) באופן חד פעמי בסינמה סיטי בגלילות ובראשון לציון.
"Pearl Jam Twenty" - צפו בטריילר
"Pearl Jam Twenty" - מעריצים זועמים על מחיר הכרטיס
"Ten" - עשרה דברים שלא ידעתם על אלבום המופת
אלישע בנאי בשיר "כמו כולם" - האזינו