על פניו, היו כל הסיבות להאמין כי "יחידה עילית" הוא מותחן סוג ג'. קודם כל, שמו, הכרזה שלו וגם הטריילר שהציג העידו כי הוא כזה. נוסף לכך, הוא הגיע לאקרנים בלי שום הד תקשורתי חיובי, ואפילו לא הוצג לעיתונאים, מה שבדרך כלל מעיד כי מפיציו מתביישים בו.
סיבה אחרונה ומכרעת מכל לפקפק בו היתה העובדה כי בצד ג'ייסון סטיית'ם וקלייב אוון מופיע בו רוברט דה נירו. ככה זה, מי שפעם היה אחד משחקני הקולנוע הטובים בעולם הוא כיום כבר אות אזהרה מוסכם לאיכותן של יצירות קולנועיות.
אך כבר במערכה הראשונה של "יחידה עילית" מתפוגג החשש ומתברר שהוא משהו אחר לגמרי ממה שחשבנו. וכך, מתגלה כי אינו זבלון פעולה כי אם מותחן ברמה גבוהה, שאף מזכיר את "הג'וב הבריטי", אולי סרטו הטוב ביותר של סטיית'ם.
בדומה לפנינה ההיא, גם "יחידה עילית" חוקר פרק אפל מן ההיסטוריה של הממלכה המאוחדת, ומביא אותו אל הבד בסטייל, אירוניה ועומק.
צפו בקטע מ"יחידה עילית"
במקרה זה, הסרט עוקב אחר קבוצה סודית ונלוזה של אנשי ממשל בריטיים, שניהלה בתחילת שנות השמונים עסקים מלוכלכים בעומאן. הוא עושה זאת בעזרת סיפורם של שני שכירי חרב (סטיית'ם ודה נירו) שנקלעו למזימה מסכנת חיים בעקבות מעלליה של הכנופיה, ומתאר כיצד מתפתח, כפי שאומרת הקלישאה בסרטים מסוג זה, משחק של חתול ועכבר בינם ובין ראשיה, בהם אויב אימתני בדמותו של קלייב אוון). זה משחק שמעמיד את הגיבורים בפני תלאות פיזיות, אך גם מציב אותם מול דילמות מוסריות וגילויים כואבים על שחיתות של מדינות המערב.
אם כך, "יחידה עילית" משלב בין מותחן תקופתי, סרט פעולה מלחמתי ומאמר דעה ביקורתי. לו הבמאי הטירון גרי מקנדרי היה נכשל באחת מן החזיתות או בהתכה ביניהן, הסרט כולו היה מתרסק, אך הוא מצליח בכל משימותיו.
וכך, משכיל מקנדרי לשחזר בצורה מענגת את תקופת הזמן הססגונית שבה מתרחש "יחידה עילית", ופשוט תענוג להסתכל על הסרט. כמו כן, האקשן שבו קצבי וכוחני, ויספק גם את מי שבא לקולנוע רק כדי לראות את סטיית'ם נותן נוגרות.
בסיכומו של דבר, גם אם מקנדרי משכיל לנסח את הביקורת הפוליטית של "יחידת עלית" בצורה חדה וברורה רק לקראת הסיום, לכל הפחות זה קורה בצורה מושחזת ומאירת עיניים. וכך, הסרט סוגר את כל הפינות.
נוסף לכל זה, מקנדרי גם מיטיב לנווט את שחקניו. דה נירו משקיע כהרגלו מינימום מאמץ וגם נראה כי הקדיש לסרט שניים-שלושה ימי צילום בלבד, אבל את עבודתו המעטה הוא עושה נאמנה. אוון, בצדו, מצטיין שוב בדמות ההולמת אותו יותר מכל אדם חייתי שיש בו גם חמלה.
מעל כולם בולט סטיית'ם, המוכיח שוב בשקט הפנימי שלו ובשליטתו המוחלטת בנעשה כי הוא שחקן ענק ולא מוערך דיו. גם רוב שחקני המשנה מספקים תצוגות משובבות לב, והדברים אמורים בעיקר לגבי דומיניק פורסל, שנעלם מאז "נמלטים" וכאן מגיח מחדש בצורה שמעוררת רצון לראות אותו שוב.
אך בניגוד לגיבורים המערביים, הדמויות המזרחיות המעטות בסרט מעוצבות בצורה אוריינטליסטית להחריד. אף שבאופן מפתיע אלון אבוטבול לא מגלם אף אחת מהן, בכל זאת נדמה כי הסרט מתייחס אליהן בפטרונות ובחוסר עניין.
יש ב"יחידת עלית" גם ממדים נלעגים נוספים, ובראשם כמה שורות מלאכותיות יתר על המידה בתסריט. מדובר ברגעים שבהם הגיבורים פשוט מסבירים בקול רם ובאופן לא טבעי את מהלכי העלילה, מה שיוצר אפקט מעט מגוחך.
מקנדרי יכול לומר לזכותו כי השתמש באמצעי בעייתי זה מפני שהיה חייב לפשט לנו את העלילה המסובכת, אך הוא יכול להאשים רק את עצמו בכך שהיא כזו מלכתחילה. הבמאי גם עשה כמה משגים שהפכו את המעקב אחר השתלשלות העניינים לסבוך עוד יותר. כך, למשל, הוא עיצב כמה דמויות שדומות מדי זו לזו. לדוגמה, יש בסרט לפחות שלושה טיפוסים עם שפמים מוזרים, ובשלב מסוים נהיה בלתי אפשרי להבדיל בין משופם מוזר א' ומשופם מוזר ב'.
אך בסופו של דבר, וזה מה שחשוב, הסרט מצליח לגרום לצופה להשקיע מאמץ כדי להבין מה קורה בו, וגם מתגמל אותו על כך כהלכה. כתוצאה מזאת, מדובר בסך הכל בחוויה קולנועית מהנה ובעיקר מפתיעה. "יחידה עילית" אולי לא מיוחד במינו, אבל הוא בהחלט סוגה עילית.
איפה ומתי רואים את "יחידה עילית"?