כמתבקש מסיפור על טפיל שהולך ומתפשט מגוף לגוף, הנובלה "Who Goes There?" מאת ג'ון קמפבל ממשיכה כבר יותר משישה עשורים לרקום עור וגידים בגלגולים קולנועיים שונים ומשונים.
העיבוד הראשון ליצירת המדע הבדיוני הקלאסית, "The Thing From Another World" שמו, הגיע בשנת 1951. הסיפור של קמפבל על המדענים שנתקלים בחוצן קטלני העוטה על עצמו את הצורות האנושיות של הנקרים בדרכו ואז מחסל את סביבתם הלם היטב את ימי הפרנויה של המלחמה הקרה, אז קינן בתושבי ארצות הברית החשש כי גם כל אחד משכניהם יכול להתגלות כאויב.
סרט זה נחשב אחת מן הקלאסיקות הגדולות של הז'אנר בעידן הוליווד הקלאסית, אך בהתאם לרוח הזמן, הציג אפקטים דלים יחסית. כמו כן, הוא לא היה נאמן במיוחד למקור ולא ניצל עד תום את מאגר השאלות האתיות שעלו בו. את שני החללים הללו מילא "הדבר" ("The Thing"), העיבוד המחודש שיצר ג'ון קרפנטר ב-1982, שהתגלה כרימייק מחויב המציאות ובלי קשר לכך, היה מיצירות המדע בדיוני המרשימות של שנות השמונים.
השנה, במסגרת גל הגרסאות המודרניות לסרטי אייטיז, שוב זכה "הדבר" לחיים חדשים. בדומה לרוב הניסיונות המודרניים להתבסס על יצירות מן העשור המושמץ, למשל "פוטלוס", גם הוא נכשל בקופות אמריקה וכתוצאה מכך הודר מן המסכים הגדולים בישראל. עתה אפשר לצפות בו בפורמט ביתי, שם מתגלה כי הכישלון שלו לא היה מוצדק מדובר במוצר מבהיל ויעיל, המשמר את רוב הסגולות שהיו במקור ומוסיף להן כמה חדשות.
המעלה הראשונה של "הדבר" וגם היתרון הבולט שלה לעומת הגרסה של קרפנטר הוא האפקטים המתקדמים, שמאפשרים לסרט להציג בצורה מצמררת מתמיד כיצד משתלט החוצן על גופותיהם של בני האדם האומללים ומבצע בו ובחבריהם את זממו.
לעתים נראה כי הבמאי ההולנדי מתיאס ואן היינינגן עושה שימוש יתר באמצעים הממוחשבים הללו, אך בסך הכל התוצאה היא מופת של גועל נפש. בכל פעם ש"הדבר" נכנס לפעולה, קשה להוריד את העיניים מהמסך וקשה גם שלא לעוות את הפנים מול מה שקורה בו. מי שיש לו בטן רגישה מלכתחילה צריך להתרחק מסרטים מסוג זה, אך מי שאוהב חייזרים שהופכים את הבטן, יקבל כאן תמורה מלאה לזמנו.
מכל זה אין להבין כי "הדבר" הוא יצירה שכולה צורה. גם ברמת התוכן, עיבוד זה משכיל להתעלות לרמה גבוהה. יותר מכל זה, הדבר נובע מכך שהוא משתמש בסיפור המסגרת כדי להעלות שאלות עמוקות ומרתקות על הגבולות שבין האנושיות למפלצתיות (הם דקים עד מאוד כמובן) ועל יכולתה של ההיסטריה לגרום לנו לאבד צלם אנוש. כאן זה מתרחש באנטרטיקה, אך הדינמיקה שנבנית בין הדמויות מבהירה לנו כי כל עוד בבני אדם עסקינן, זה יכול לקרות בכל מקום.
את הדמויות הללו מגלם צוות קוסמופוליטי מהימן. בראש החבורה עומדת מרי אליזבת ווינסטד, אחת השחקניות האמריקאיות הצעירות הלא מוערכות דיה של ימינו, שהתברכה גם ביופי יוצא דופן אך גם באופי חזק וביכולת לעורר הזדהות והערכה.
לצדה של ווינסטד בולטים גם ג'ואל אדגרטון האוסטרלי ושורה של שחקנים סקנדינביים. בהתאם לרוחב האופקים של הסרט, הוא לא מאלץ את הדמויות שהן מגלמים לדבר בינם לבין עצמן באנגלית מעושה ומאולצת אלא מתיר להם לפטפט בנוורגית, וזאת אף שהכל קורה במוצר מסחרי הפונה לקהל רחב. זהו צעד חריג בהוליווד, אך אולי הוא רק מתבקש: אחרי הכל, סרט שלא מהסס להציג מראות מעוררי קבס חזותית ותהליכים מבחילים מבחינה נפשית, לא ייבהל גם מחילופי מילים בשפה זרה.
לאור כל זאת, מצער עוד יותר שהפצתו הקולנועית של "הדבר" החדש לא עלתה יפה. אפשר רק לקוות כי הוא יקבל במסך הקטן את הכבוד שהיה ראוי לו, וניתן גם להאמין שזה יקרה. הרי גם הגרסה של קרפנטר נכשלה בתחילה קופתית, והפולחן סביבה התעורר רק בשלב מאוחר יותר. ככה זה: כפי שהוכח עוד בסיפור המקורי של קמפבל, אתה אף פעם לא יודע מאין תגיע הצרה וממה תבוא הישועה.
הטריילר של "הדבר" החדש